סוני רולינס 10 קטעים שחייבים להאזין

המוזיקה שלו נשמעת כאילו היא מנסה להגיע אל מעבר - אפילו מעבר לפסגות המסחררות של יכולת הביטוי שלו. קטעים שבחרנו בהצדעה לנגן המהולל לאחר מותו

מאי 30, 2026

 5/5

רשימה הזאת מוגבלת מטבעה, חלקית, מלאה בחורים ובחוסרים. אבל אלו עדיין – חובת האזנה בהצדעה לענק הג'אז שהלך לעולמו. .
כל רשימה על המובחרים של סוני רולינס תתחיל באלבום Saxophone Colossus. המוזיקה שלו נשמעת כאילו היא מנסה להגיע אל מעבר – אפילו מעבר לפסגות המסחררות של יכולת הביטוי שלו. הוא היה מסוגל לגרום לדברים קשים להישמע קלים, ולהפך. תו אחד המנוגן שוב ושוב יכול לקבל עוצמה כמעט כואבת, ובו בזמן הקווים המלודיים המתפתלים והמתעקמים שלו נשמעים כאילו הם בוקעים כמעט ללא מאמץ, במהירות מפחידה. זו אשליה שנבנתה מתוך אימון אינסופי, אבל היא אשליה יעילה מאוד: הקלות של האוטומטי עומדת מול ההעלאה האינטנסיבית של משהו חדש.
לימודי הג'אז ירשו ממוזיקאים כמו רולינס וג'ון קולטריין את התפיסה שעוצמת האימון היא חלק הכרחי בדרך להפוך למאלתר. אבל נדמה שלא תמיד ירשו מהם את מה שמעבר לאימון הזה – את היכולת להתעלות מעליו. הכנה קפדנית ומפרכת אינה משנה את העובדה שמעבר לכל מה שאנחנו יודעים, מעבר לכל התווים שאנחנו יכולים לשמוע ולנגן, נמצא הלא־נודע.
רולינס היה מסוגל לשמוע כמות עצומה של תווים, וגם לנגן אותם. אבל עבורו ה"צעקה" של הדבר החדש בשנות השישים נראתה כהעמקה טבעית והגיונית של השליטה הטכנית, לא כחלופה לה.

1 St Thomas (Saxophone Colossus)

כאן רולינס נשמע פורה וחסר מעצורים כמעט בתאוותנות שלו – מאלתר מעל הגרוב האיקוני של מקס רואץ', ואז, אחרי סולו התופים, חוזר לעוד. הוא מרחף, מלא תנופה, כאילו הוא קוצר את היבול תחת שמש זוהרת. טומי פלנגן בפסנתר מנגן בעדינות כה רבה בסולו שמגיע אחר כך, עד שנדמה שיש אוויר סביב כל משפט מוזיקלי. רולינס לא היה זקוק לתמיכה, הוא רצה חופש. וכאן הוא מקבל אותו, משום שהלהקה הזאת יודעת מהו איפוק.

2 Wail: (The Amazing Bud Powell Vol 1)

אותו משפט מוזיקלי ראשון בסולו שלו. החזרה הישירה והפשוטה. זה משהו חדש. רולינס היה אז רק זמן קצר אחרי התיכון, וכבר הייתה בו אותה הליכה בטוחה בעצמה, אותו תחושת גרוב חזקה אופיינית. סקסופון האלט של צ'ארלי פרקר, שנשמע כמעט מעולם אחר השפיע על כולם. אבל הטנור של סוני רולינס הפך את ההשפעה הזאת למשהו אחר, יותר ארצי יותר, כמעט מחוספס. בהקלטות המוקדמות הללו רולינס היה מוקסם ממהירות, אבל למרות כל השטף הטכני, הנגינה שלו מלאה נשמה.

3 Softly (Live At The Village Vanguard, second version)

זהו קטע שכל סטודנט לג'אז לומד אידיאלי ללימוד ולניתוח, אבל לא תמיד קל ליהנות ממנו באמת. איכשהו, סוני רולינס מצליח לגרום לו לבעור. וילבור וור על קונטרבס ואלווין ג'ונס בתופים מעניקים לקטע כובד ועוצמה. וור חופר עמוק אל תוך הפעמה המרכזית והכבדה, בעוד ג'ונס מרקד סביבה בחופשיות. יחד הם יוצרים איזון מושלם. רולינס מעצב מחדש את היצירה. הוא מעניק לה קפיציות ותנופה חדשה. והתחושה הזאת מכינה את הקרקע לדיאלוג המוזיקלי המדהים שמתפתח בהמשך.

4 Wonderful Wonderful (Newk’s Time)

כמו טלוניוס מונק גם סוני רולינס תמיד בחר לנגן ולעשות אלתור על מנגינות לא צפויות. אבל כאן הוא מתעניין יותר באנטומיה של המנגינה מאשר באקורדים שלה.הוא מציב זו מול זו טרנספורמציות גולשות של המנגינה יחד עם שטף בלתי ניתן לחיקוי של תווים מהירים וצפופים. המנגינה, עם ההחלקה האימפרסיוניסטית שלה, מחלחלת בהדרגה לכל אורך הסולו שלו, והיא אף פעם לא עוזבת את המוקד שלו.

5 I’m An Old Cowhand (Way Out West)

שלי מאן (Shelley Manne) בתופים וריי בראון (Ray Brown) בקונטרבס כל כך גרוביים מתחת לרולינס, כאשר אצלו חלק ברצף הלא־מאוזן הזה קשור לאופן מסוים של התמצאות בו, ובכל זאת מה שעובר הוא השמחה הספונטנית שהוא מצא בנגינה.

6 He’s Younger Than You (Alfie)

פסקול הסרט המקורי, כך נראה, היה ברובו מאולתר באולפן, אבל המוזיקה כבר הייתה מגובשת היטב עד שעשו לה גרסה מחדש עבור ההקלטה האמריקאית הזו. זה מסביר את תחושת ה“אובדן” שיש לקטע הזה. סוני רולינס נשמע כאילו הוא מאלתר מעל רצף אקורדים שעדיין מחפש את עצמו, בעוד שניהם משוטטים יחד בלי כיוון ברור. אין למהלך המרכזי של הנושא הזה נקודת מרכז יציבה, מלבד הדחיפות האקספרסיבית והמהוססת של הצליל של רולינס, והמרכז הטונאלי הנודד שמשקף את המוסר השבור שנמצא בלב הסרט.

7 John S (The Bridge)

נראה שרולינס עבר סוג של תהליך התגבשות אישית ומוצא ומחדש את עצמו דרך המוזיקה. הקטע הזה הוא מקורי לחלוטין. כשסוני רולינס מתחיל את הסולו שלו, הוא מאתגר את עצמו לחזור על אותו צליל פעם נוספת, ובהדרגה מתפתח לשרשרת טיפוסית של פרזות “בוערות”, אך לעיתים הוא גם מרשה לעצמו לסטות לאזורים של היסח דעת, כמו חתול שנעצר פתאום באמצע ריצה כדי ללקק את כפותיו ופשוט להסתכל סביב.
חוץ מרולינס עצמו זה בעצם קוורטט בלי פסנתר, עם גיטרה במקום, מה שנותן לאלבום צליל יותר פתוח ומאוורר מהרגיל בג׳אז של התקופה. ג'ים הול בגיטרה, בוב קרנשאו בבס, בן ריילי – תופים.

8 If Ever I Would Leave You (What’s New?)

ג'אז אולטימטיבי. יש משהו בפשטות החשופה שמבליט את הדמיון של רולינס – הכול ממוסגר בצורה מושלמת. התיבות הפותחות של בן ריילי בתופים קובעות תבנית שהוא כמעט אף פעם לא סוטה ממנה המעבר במצילות, מהסולו החד והקולע להפליא של ג׳ים הול לזה של רולינס, הוא אחד הרגעים היפים ברםרטוא של רולינס. הנגינה שלו חמה. ההחלקות האופייניות שלו אל תוך שינויי הרמוניה עוצמתיים הן במיוחד מלאות שמחה על הגרוב הזה.

9 All The Things You Are (Sonny Meets Hawk)

בביצוע של סוני רולינס ל־“All the Things You Are” (מההקלטה המפורסמת עם ההרכב של RCA / Sonny Meets Hawk! וגרסאות קרובות מאותה תקופה), המשתתפים המרכזיים הם: פרט לרולינס בסקסופון טנור, קולמן הוקינס – סקסופון טנור, פול בליי – פסנתר, בוב קרנשאו – בס רוי מקראדי – תופים. זה מפגש חשוב בין רולינס להוקינס (שני ענקי טנור מדורות שונים), עם פסנתרן מודרניסטי יחסית כמו פול בליי וחטיבת קצב יציבה של קרנשאו ומקארדי.הסולו של רולינס, בניגוד לניווט האלגנטי של הוקינס, מיוחד ונועז.

10 The Cutting Edge (The Cutting Edge (Live))

רולינס חוגג על אקורד אחד, בזמן שהדמיון החד כתער שלו עושה את שלו. הליווי צפוף ושופע, ורולינס נמצא יותר “בתוך” הצליל של הלהקה, אבל המשפטים הקצביים-מתפוצצים שלו עדיין מעוררי השתאות ומפתיעים כתמיד.
בנוף המודאלי החדש שלאחר קולטריין, רולינס הוא יישות ג'אז בפני עצמה, ונראה שהגיע לסגנון נגינה שהתאים לו לשנים רבות קדימה. הדרך שבה הוא מסובב את הנושא למעלה ולמטה שומרת על אותו רוח של חיפוש.
זוהי מסיבה, וסוני הוא הבחור האקסצנטרי בה.
מנגנים איתו קליפטון אנדרסון – טרומבון, מארק סוסקין – פסנתר, ג'רום האריס – בס (חשמלי), טוני רידוס – תופים זה ההרכב הקבוע יחסית של רולינס בתקופת הלייבים של הלייבל Milestone.