את מר לבבה וביאוסה על הגבר המאכזב שרה ספיר סבן בגוף ראשון רבים ("קבענו שתבוא") ובגוף ראשון יחיד ("וכשעצוב לי אני רק רוצה הביתה"), ואילו את העובדה שהיא לא מאמינה למילה שיוצאת לו מהפה – בגוף שלישי ("הוא משקר"), כאילו לוחשת למאזין – אל תאמינו לו. חוסר הקוהרנטיות הזו דווקא יוצר איזושהי מיני דרמה לא שגרתית. מצד שני: הסוג הזה של התבכיינות על הגבר השקרן והבורח, ועל מה ש"כולם" אומרים למתקרבנת' שמוכנה למרות הכל לסלוח לו – קלישאתי, שטחי. זוהי הקלות הבלתי נסבלת של יצירת דרמת דמעות ידועה מראש.
ספיר סבן היא זמרת שיודעת להפוך גם הטקסט הכי נדוש להבעת אמת בסלסול המעודן שלה. הלחן מחבר את "הלב שלי" למקורות הצער הגדול. אכן, בשירה של בלדות שברון לב יש גם אלמנט תיאטרלי, ומבחינה זו סבן לא משקרת. היא עושה את התפקיד הכי אמין, משכנעת שגם מהטקסט הכי שגרתי אפשר לייצר הבעת רגש אמיתית.
ספיר סבן אוהב לבינתיים
קבענו שתבוא ולא הגעת/ פתאום חמש דקות לבד הפכו לכל הלילה
וכשעצוב לי אני רק רוצה הביתה/ כבר שנים אני הולכת על אותה המדרכה
ורק רציתי שתחזיק לי את היד
אתה בורח הלב שלי סולח/ ושום דבר לא משתנה אתה שוכח
מביט לי בעיניים אוהב לבינתיים/ יהיה בסדר הוא אומר אני יודעת
הוא משקר/ יהיה בסדר הוא אומר אני יודעת..
כבר אין לאן לברוח משתגעת/ כולם אומרים לי לעזוב אותך לפתוח דף חדש
כבר מדברת לעצמי מתגעגעת/ נזכרת איך אותי נישקת ברכות על הצוואר
ורק רציתי שתגיד לי אני אוהב אותך/ אוהב אותך
אתה בורח הלב שלי סולח/ ושום דבר לא משתנה אתה שוכח
מביט לי בעיניים אוהב לבינתיים/ יהיה בסדר הוא אומר אני יודעת
הוא משקר/ יהיה בסדר הוא אומר אני יודעת..
אתה בורח הלב שלי סולח/ ושום דבר לא משתנה אתה שוכח
מביט לי בעיניים אוהב לבינתיים/ יהיה בסדר הוא אומר אני יודעת
הוא משקר/ יהיה בסדר הוא אומר אני יודעת.. הוא משקר
