לא מעט יוצרים צעירים במוסיקה העכשווית מבקשים השתתפות בצערם, או ליתר דיוק – בבעיותיהם האישיות. המאזין הוא כותל. הם אינם כותבים שירים באוריינטציה פואטית ייחודית. מוסיקה מבחינתם היא סוג של סאשן אישי לספת הפסיכולוג. השתחררות היא גם ביציאה לרכיבת אופניים באוויר הפתוח.
בשיר של עדן אלבר הפסיכולוג הוא ה"אבא" שהכיר בעבר, בורא עולם, אליו הוא עדיין קשור ומפנה שאלות באשר ל"בעיות אישיות", "חלומות" ומבקש שישמור עליו. המוסיקה מאפשרת קשר ותקשורת מחודשת.
צלילי פסנתר נוגים מלווים את הקול הנמוך המאוד אסתטי ששר את מצוקתו. לא ברור מה הן בעיותיו, מדוע אפסו כוחתיו ונסגרו מחשבותיו. אלבר משדר בעיקר מצב רוח מדוכדך ומבקש עזרה. על הנייר – לא שיר אלא פרוזה המספקת דו"ח נפשי.
יש בצלילים האלה שיקוף של מצברוח, מצוקה וצורך נואש בעזרה. המנגינה והעיבוד מייצרים אווירה מלנכולית תואמת. הטון אינו משקר. מצד שני, הטקסט השגרתי, הלא פואטי מחבל בתוצאה הסופית. משפט כמו "מי אשם בבעיות שלי" אינו שירה. טון הלב אינו מספיק כשמדובר ביצירה, והיצירה הזו חסרת אחידות ומעידה על חוסר מיומנות פואטית.
עדן אלבר מדבר ככה צילום ועריכה – מאור גרידיש
לצאת פשוט לצאת לרכב על אופניים/ בגשם מול הים לשטוף את העיניים ולשכוח
מי אשם בבעיות שלי/ ומי אחראי על החלומות/ מי אשם בבעיות שלי/ ומי אחראי על החלומות
רגע/ באתי לדבר/ ככה/ בלי לומר הרבה
מבקש שלא/ עוד פעם זה יכאב לי/ תשמור עלי קרוב/ כמו האבא שהכרתי
אין לי עוד כוחות/ תגיד לי מה נשאר לי/ תן לי לעלות
לתת/ פשוט לתת כשהמחשבות שלי סגורות/ לא נלחם ולא דוחק/ רק מסתובב
אני נותן לזה להיות/ מי אשם בבעיות שלי/ יש לי רק את היום/ איך ככה באוויר רואים יותר טוב
רגע/ באתי לספר/ ככה/ בלי לומר הרבה
מבקש שלא/ עוד פעם זה יכאב לי/ תשמור עלי קרוב/ כמו האבא שהכרתי/ אין לי עוד כוחות
תגיד לי מה נשאר לי/ תן לי לעלות
