זהו אחד השירים המעניינים בפרויקט של ענר שפירא ז"ל, שבמסגרתו יצירות שהותיר אחריו מקבלות חיים חדשים במפגש עם אמנים ישראלים מובילים. ענר שנפל ב-7 באוקטובר לאחר שהציל את חייהם של רבים במיגונית ליד רעים והדף רימונים שהושלכו לתוכה, הפך לסמל של גבורה. לצד סיפורו כלוחם, היה ענר יוצר, מוזיקאי ואמן, שכתב והלחין מתוך עולם פנימי ,למה אני חושב עלייך" מגיע לאחר ״בואי וניסע מכאן״, שיתוף הפעולה עם יהודית רביץ שפתח את הפרויקט.
דווקא משום שהשיר לא מנסה להפוך את ענר בדיעבד לדמות מיתולוגית. הוא משאיר במרכז אדם צעיר, מוכשר, מבולבל, שאפתן, נוסטלגי, ביקורתי מאוד כלפי עצמו, ובעיקר עסוק בשאלה איך ממשיכים קדימה בלי למחוק את העבר.
העובדה שההקלטה המקורית נעשתה בטלפון, ולא באולפן מקצועי, מוסיפה לשיר רובד חזק. הקול הצעיר נשמע כמו יומן אישי שנלכד בזמן. רדא ושוחט בונים סביבו יצירה חדשה. לכן הדואט הוא כמעט שיחה בין שתי תקופות זמן.
"למה אני חושב עלייך גוד דאם מה אני נתקע לא מתקדם" הפתיחה גסה וישירה. הדובר מתעצבן על עצמו. למה אני עדיין חושב עליה? למה אני תקוע? למה אני לא מתקדם? וגם: "תמיד מסתכל אחורה כמו אשת לוט" אשת לוט היא האדם שהצטווה לא להביט לאחור, ובכל זאת מביט והופך לנציב מלח. ענר משתמש בסיפור התנ"כי כדי לתאר מצב נפשי: המבט לעבר עצמו הופך למשהו שמונע תנועה.
"כתיבה תמיד עשתה אותי נוסטלגי" – הכתיבה עבורו היא גם תרופה וגם מלכודת. היא מאפשרת לו לעסוק בעצמו, אבל באותה נשימה היא מחזירה אותו שוב ושוב למה שהיה. ואז מגיע: "בתקופה שלא כתבתי הייתי מאושר/ אולי יותר נכון לומר שכשאהבתי לא כתבתי" – יש כאן היפוך: אולי עצם הצורך לכתוב נובע מהחסר, ולא מהאושר, כאילו כשהחיים מלאים – אין צורך לנתח אותם. כשמשהו נשבר – מתחילה הכתיבה, וזה נותן גם משמעות לכל הטקסט הארוך שאחר כך: אנחנו בעצם מקשיבים לאדם שמנסה להבין את עצמו באמצעות כתיבה.השיר אינו עוסק רק בנושא החיצוני שעליו הוא לכאורה מדבר. בשירים בעלי אופי מטפואטי, הטקסט מודע לעצמו ומתפקד כמראה.
זה הרבה יותר משיר געגוע לאקסית. היא הופכת לסמל של תקופה שבה ענר היה אדם אחר. לכן השורה: "ניסיתי להיות מישהו איך מאבד את עצמי שוב" פותחת את השיר לכיוון הרבה יותר רחב. זה כבר לא רק "למה אני חושב עלייך", אלא: למה אני מתגעגע למי שהייתי כשהייתי איתך? ואולי אפילו: האם אני מתגעגע אלייך או לגרסה שלי שהתקיימה לידך?
"החלום מילדות הוא בתכלס אותו דבר תן להשאיר חותם לפני שמת אוטוטו" – שורה שהיא כמעט כמו הצהרה של אדם שמחליף חיים מאוזנים באובססיה להישג.מיד אחר כך הוא מזהה את הבעיה: "הדרך למעלה תמיד הייתה פונקציה של עודף מוטיבציה ושפע ביקורת עצמית" כאן השיר הופך כמעט לדיוקן פסיכולוגי. המנוע שמעלה אותו למעלה הוא גם המנוע שפוגע בו. אמביציה + ביקורת עצמית = התקדמות, אבל גם חוסר סיפוק כרוני.
"אולי כשהכל ייעלם אדע מה חשוב לי עכשיו" – הדובר מרגיש מוצף בכל מה שצריך להיות: הצלחה, זוגיות, משפחה, קריירה, זהות, משמעות, והתגובה שלו היא כמעט פרדוקסלית: כדי להבין מה חשוב לי, אולי אני צריך להתרחק מהכול, וזה מתחבר מאוד לשורה המאוחרת – "הכל מתחיל ונגמר במסע לפנים" – ההבנה שהוא לא יכול להישאר בתוך הלופ של הזיכרון.
הכניסה של אסתר רדא משנה את נקודת המבט. ענר אומר: "למה אני חושב עלייך" ורדא מוסיפה: "ובתוך כל זה אני לא מפסיק לחשוב עלייך" ובהמשך: "אפ'חד לא אשם שוב זה מתנגן הגיע זמן לסיים בלעדייך
אבל שלם" – המילה החשובה ביותר פה היא "שלם" – כלומר, הפרידה אינה מחיקה. המטרה היא לצאת ממנה בלי להישאר חצי בן אדם. זה הופך את הדואט לשיחה מעניינת: ענר מדבר מתוך המקום התקוע, ורדא מכניסה לתוכו קול שמכיר בכך שהכאב קיים אבל אפשר להמשיך. "הידיעה מה קרה לענר הופכת משפטים כמו "זמן שלי ללכת", "לפני שמת אוטוטו" או "הכל מתחיל ונגמר במסע לפנים" לכואבים באופן כמעט בלתי נמנע לא משום שהוא התכוון לכך אלא משום שהמאזין כבר יודע משהו שהכותב לא יכול היה לדעת.
השיר מלא באסוציאציות ומשחקים הלשוניים. למשל: "רגליים על הקרקע נטועות באדמה הרוח נעה בין קצוות של אש מים" או: "מת להמריא לשמים בטיסת כדור פורח מבית לחם" יש פה מחשבה אסוציאטיבית של ראפר: הוא לא כותב רק משפט ואז עוד משפט, אלא בונה רשת של רעיונות, צלילים, תמונות ורפרנסים. גם: "הכל זה רפרנס, אם זה בראש ש'ך עוד יקרה פה נס" מגלם תפיסה של כתיבה: העולם הופך לחומר גלם ליצירה. ענר לא מנסה להיות "עמוק" כל הזמן. יש סלנג, אנגלית, שפה יומיומית, משחקי מילים ושבירות בקצב, כך שהטקסט נשמע אמיתי ולא ספרותי מדי. מצד שני:דווקא משום שיש כאן כל כך הרבה מחשבות, הטקסט לפעמים מפוזר. יש רגעים שבהם מרגישים שאנחנו שומעים דף שלם מתוך מחברת, וזה מקסים, אבל לא כל שורה בהכרח נחוצה לשיר. מצד שלישי: חלק מהקסם של ענר נמצא בתחושה שהוא חושב תוך כדי הראפ. הקפיצות האלה הן חלק מהקול האמנותי שלו.
תובנה? השיר מתחיל כשיר על מישהי, אבל בהדרגה הופך לשיר על עצמו, למעשה שיר על התבגרות, עך איך ללמוד לחיות עם מה שהיה, להפסיק להאשים, ולהתחיל לזוז.
הפקה המוזיקלית נותנת לשיר חיים עכשוויים. הגרוב מאפשר לטקסט לנוע, במקום להיתקע. השיר יכול היה בקלות להפוך לשיר שמאזינים לו בעיקר דרך הסיפור של ענר. ההפקה עוזרת להזכיר לנו שצריך להקשיב גם ליוצר.
שיר חזק מאוד, ובעיקר כן מאוד. הוא לא תמיד מלוטש, ולא כל שורה היא פנינה, אבל יש בו משהו שקשה לזייף: תחושה של מוח צעיר שעובד במהירות, מתווכח עם עצמו, מתלהב, מתאכזב, מתגעגע ושופט את עצמו בלי סוף.
החיבור עם אסתר רדא מוסיף קול נשי, עוטף ומפויס, בלי לקחת מענר את המרכז.
והטרגדיה היא שהיום אנחנו שומעים את כל זה מתוך ידיעה שהאדם ששר על "להמשיך הלאה", "להשאיר חותם" ו"היום אני זז" לא זכה לחיות את כל הדרך שהוא עוד תכנן לעצמו.
לכן הערך הגדול של השיר אינו בכך שהוא "שיר של גיבור שנפל", אלא בכך שהוא שיר של יוצר צעיר שהיה לו משהו לומר גם בלי לדעת מה יקרה לו. זה מה ששומר על ענר בתוך היצירה ולא רק בתוך הסיפור הלאומי.
