במילון הרפואי "הלום קרב": סובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית. המשורר מפרט בדרכו: בדמיונו כל מיטה היא אלונקה, וכשהוא צועק "חובש!" באמצע הלילה, נפתחות עיניו לעבר הלא נודע. הפציעה אינה מכדורי קלצ'ניקוב, לא מרימוני סרקו לא מפגזי טנק "מדושן עונג שנראה כמו פילים בשיירות של אלכסנדר הגדול". הלום הקרב לא ירד לסוף הדימוי, הגם שבמצבו הכל אפשרי, כי הוא לא יותר מסתם חיזיון תעתועים.
אני יכול להבין מדוע ערן צור בחר לצאת עכשיו עם השיר הזה, שאין לו יד ביצירתו. מלחמת "חרבות ברזל" תשאיר עוד כמה אלפי נפגעי הלם קרב, שימשיכו לחוות שוב ושוב את חוויות המלחמה, שהותירו בהם צלקות נפשיות, שיתבטאו בתמונות, הזיות, אשליות, פלשבקים, צלילים וריחות. כל דבר יכול לעורר מחדש את הזיכרונות שמחזירים לאירוע, וגורמים לנפגעים להרגיש כאילו הם מתרחשים מחדש, כשהם נמצאים ממש בהווה בתוך הסיטואציה.
המוסיקה מניעה את השיר ברוח דאנס פופ אלקטרוני, שמעלה אותו לאוטוסטרדה. לא בטוח שהקצב המהיר והמנגינה הקליטה מתכתבים עם כוונת המשורר, ש"מתערב" בהבעת תקווה שהוא יעזור לנפגע ("הלואי / שתצמח לי עוד / יד כדי שאוכל/ לתרום לך אותה"). צור הוסיף נגיעה דרמטית לשיר, אבל, בשורה תחתונה – לא חשתי במוסיקה ביטוי לטראומה נפשית הנובעת מהיחשפות לאימת שדה הקרב. מעניין מה המשורר חושב על האינטרפרטציה…
ערן צור הלום קרב בימוי ועריכה: תמיר פיינגולד
אתה יכול להגיד שאתה / מריח אבק שריפה
גם כשאתה פורס לחם / שלא שוכח כמוך/ את התנור בו נאפה.
בדמיונך כל מיטה היא אלונקה/ וכשאתה צועק ״חובש״ באמצע הלילה
נפקחות עיניך לעבר הלא נודע.
לא כדורי קלצ׳ניקוב / פלחו את גופך/ לא רימוני סרק
וגם לא פגזי טנק מדושן עונג/ שנראה כמו הפילים / בשיירות של אלכסנדר הגדול.
האם לא ידעת שאתה לא/ יותר מסתם פאטה מורגנה
במדבר בו חשבת שגמלים / ממלאים דבשת / בדמך?
הלואי / שתצמח לי עוד / יד כדי שאוכל/ לתרום לך אותה
ושתחנוק בה אחת / ולתמיד את התנים/שלא מפסיקים לילל אותך.
