במשך שני העשורים האחרונים, דייב גרוהל Dave Grohl תמיד מצא רעיון מרכזי שעליו נשען כל אלבום חדש של פו פייטרס Foo Fighters.
האלבום In Your Honor היה אלבום כפול שהתפצל בין צד "קשוח” לצד "רך”, ואילו האלבום שאחריו, Echoes, Silence, Patience & Grace, ריכז את שני הצדדים הללו לדיסק אחד. מתוך חיפוש אחר אותנטיות, הם הקליטו את Wasting Light במוסך של גרוהל, ולאחר מכן הקליטו שמונה שירים בשמונה ערים שונות עבור Sonic Highways.
האלבום Concrete and Gold פנה לכיוון פופי יותר; Medicine at Midnight שאף למנעד סגנוני רחב; ו־But Here We Are התמודד עם אבל בלתי נתפס.
Your Favorite Toy, נשמע כמו הפו פייטרס של פעם. בשיאם – רותח באותה אנרגיית פאנק חשופה ועצבנית שאפיינה את הלהקה בראשית דרכה. הדוגמה הבולטת לכך היא הטראק הנושא את שם האלבום, עם הסחף שמונע על ידי ריפים, כמו גם השיר הזועם והלוהט „Of All People”, שמזכיר את הסינגל מ־1995 I'll Stick Around שיר על סוחר סמים שגרוהל הכיר בשנות ה־90, אשר באורח פלא שרד את המוות והכאוס שסייע ליצור.
„Spit Shine” ו־„Amen, Caveman” הם שירים בולטים נוספים, שסוחפים בקצב המסחרר שלהם, תוך שהם משלבים בחוכמה בין עוצמת רוק כבד למלודיות מדבקות. זהו האלבום הראשון של הלהקה עם המתופף החדש Ilan Rubin (לשעבר של Nine Inch Nails), והוא עומד במשימה בהצלחה מרשימה; לרוב, השירים הטובים ביותר הם אלו שבהם עבודת התיפוף הרועמת שלו מכתיבה את הקצב.
מבחינה ווקאלית, גרוהל מצא מחדש את השאגה שלו, אך כתיבת המילים מעולם לא הייתה הצד החזק שלו, וגם כאן חלק גדול ממנה מרגיש שולי. מי שמחפש רמזים למצבו הנפשי בעקבות פרשת הבגידה שלו מלפני שנתיים, צפוי להתאכזב ברוב המקרים. עם זאת, יוצא דופן מסקרן הוא השיר "Child Actor”, שבו גרוהל – שכבר התרגל לאור הזרקורים אחרי 30 שנה כסולן הלהקה – בוחן בכנות את הצורך שלו בהכרה; זהו קולו של אדם שהוריד את עצמו מהרף שעליו הציב את עצמו, ומחפש תשובות במראה.
"Your Favorite Toy” רחוק מלהיות האלבום החיוני ביותר של הלהקה מאז The Colour and the Shape מ־1997. אבל נראה שהם נזכרו שפאנק ישיר, מהיר ורועש בלי קישוטים מיותרים מתאים להם הרבה יותר מרוק אמצע־הדרך. מבחינה זו – זו חזרה אדירה, ומספקת עוד יותר בזכות הכנות שבה.
