פז פרל שר את געגועי אהבתו. מה קרה? שבע אכזבות ("האושר שוב חמק") מחפש תקווה, מוכן לבקש סליחה, אלא שהמאזין תוהה על מה. האם בכל מה שעשה מאהבה היו פשלות? פרל לא מתייחס לכך, אבל שולף משפט פרוזאי שאינו מתאים לשירה צרופה – "מבין את משמעות המרחק מאהבה". הרציונאל כאן ממש לא תורם לזיקוקו של הטקסט, יותר לאי אחידותו. גם ה"את לא מאמינה שנסעתי אליך כל הלילה" נשמע לא מחובר לקונטקסט. לא טקסט ראוי להצגה בסדנה לכתיבת שירים להלחנה.
פסנתר הוא כלי נפלא לשירת רגש עגמומית. פז עושה בו שימוש נכון כפסקול לקולו המשתוקק-מתגעגע ספוג הדמעות. המנגינה משרטטת-מכילה את ההתרגשות, אלא שהשירה עולה על גדותיה במעבר הדרמטי ל"אור ראשון עולה ואת לא מאמינה/ שנסעתי כל הלילה עד אלייך". הייתי מפחית מינון הרגש בשירה ובמנעד, מוריד רגל מדוושת הדרמה, שומר על גבולות במסגרת בלדת פופ צנועה יותר, פחות מבע "אופראי" – ומבלי לאבד את עומק התחושה.
פז פרל סליחה צילום ובימוי: ולדי סקוריק
יש בקרים קרים שאי אפשר להתעורר/ מתכסה בשמיכתנו המשותפת/ לא רוצה לקום לעבודה, להסתדר
האושר שוב חומק לו מהדלת/ אז אני יוצא אל הרחוב מביט באנשים/ ויש לי עוד תקווה, מרגיש את העולם אליי קרוב
ומבין את משמעות המרחק מאהבה
אור ראשון עולה ואת לא מאמינה/ שנסעתי כל הלילה עד אלייך/ זה נכון שלא דיברנו כבר מעל חצי שנה
ועדיין לא שכחתי את שפתייך/ ואם את לא בוטחת בי תרשי לי לבקש סליחה/ כי כל מה שעשיתי זה מאהבה, זה מאהבה..
יש לילות חמים שאי אפשר לישון/ מנגב את כל היום בייאושו הנוטף/ לא רוצה לראות יותר את יום ראשון
הפחד מתהדק ולא חולף/ אז אני יוצא אל החלון מביט לעננים/ ויש לי עוד תקווה, מרגיש על החזה את האוויר
ומבין את משמעות המרחק מאהבה
אור ראשון עולה ואת לא מאמינה/ שנסעתי כל הלילה עד אלייך/ זה נכון שלא דיברנו כבר מעל חצי שנה
ועדיין לא שכחתי את שפתייך/ ואם את לא בוטחת בי תרשי לי לבקש סליחה/ כי כל מה שעשיתי זה מאהבה, זה מאהבה..
אור ראשון עולה ואת לא מאמינה/ שנסעתי כל הלילה עד אלייך/ זה נכון שלא דיברנו כבר מעל חצי שנה
ועדיין לא שכחתי את שפתייך/ ואם את לא בוטחת בי תרשי לי לבקש סליחה/ כי כל מה שעשיתי זה מאהבה
זה מאהבה..
