ויליאמס הציג אותו כ“האלבום שרציתי לעשות כשעזבתי את Take That” וכחגיגה של “תור זהב במוזיקה הבריטית”. ובכל זאת, קשה שלא לתהות מדוע ירצה לחזור לאמצע שנות ה־90 – תקופה שבה היה אבוד, נתון  להתמכרות, מושא ללעג ציבורי לא נעים במיוחד, ולחלוטין לא מודע לכך שהוא עומד להפוך לאמן הבריטי הגדול ביותר בדורו. אפשר לטעון שמדובר במעשה של סגירת מעגל, אך סביר היה לחשוב שוויליאמס כבר השיג סגירה כזו עם יציאתו של “Angels”: אחד השירים המושמעים ביותר ברדיו בשנים האחרונות.  שיר שהצלחתו רמזה לשינוי חד בטעם  מהאלטרנטיבי, אל המיינסטרים הבלתי מתנצל. ואכן, ליצירת הסולו המאוחרת של ויליאמס היו הרבה יותר מאזינים ותומכים מאשר לאמנים שעליהם ניבאה עיתונות המוזיקה שישלטו ב־1998:
אז מה בעצם קורה כאן? בתחילה מתקבל הרושם שוויליאמס חש שיש לו עניינים לא סגורים עם הצליל שאליו פנה בתחילת דרכו כאקס־חבר בלהקת בנים מבולבל, וכעת הוא חוזר אליו בביטחון של אדם שמכר 75 מיליון תקליטים ויכול להרשות לעצמו לפתוח אלבום עם “Rocket”, בשיתוף גיטריסט בלאק סאבאת’, טוני איומי
המבקרים מסכימים שהאלבום הוא אהבה פתוחה לבריטפופ של שנות ה-90, מלא אנרגיות גרופיות, גיטרות והשראה מ-Oasis/Blur. האלבום משתדל לשלב מגוון סגנונות – גלאם-רוק, פופ-אלטרנטיבי ולעיתים אפילו אלמנטים ראפיים מה שעושה אותו מעניין ורענן למרות הנוסטלגיה
מספר שירים נטענו כבולטים, קליטים ומצליחים להעביר את הווייב של התקופה: במיוחד “Rocket”, “Pretty Face” ו-“Spies”. שירים שמשדרים יותר את אישיותו האמביציוזית “All My Life” או “Human”. דבר היחיד שחסר כאן הוא שיר שיכול היה, באופן סביר, להשפיע באותה מידה כמו “Angels” או “Let Me Entertain You”.

“Morrissey” הוא שיר מטא-בריטפופ: לא מחווה פשוטה לסולן The Smiths, אלא עימות אירוני עם דמותו כ־סמל תרבות. ויליאמס משתמש במוריסי כקיצור דרך לדמות ה־outsider הבריטי: אינטלקטואל, מתבכיין, שנון, פוליטי-אישי, כזה שמחזיק גם מוסריות גבוהה וגם אגואיזם גדול. אבל בפועל – זה שיר על רובי ויליאמס עצמו. מוריסי הוא מראה.

מה עובד? נוסטלגיה די אותנטית לתקופת הבריטפופ, רגעים מוזיקליים חזקים ומהנים. פחות:  אין שיר מובהק שנושא את האלבום,  הקונספט הבריטפופי לעיתים לא מחובר באופן מלא.

רובי ויליאמס Britpop  השיר Rocket