אמרו לי שהפסדתי את "שחקי שחקי", שהיא שרה אקפלה בתחילת ההפגנה בכיכר הבימה (4.2.23), אבל את "מות התפוז" שמעתי וגם את "מבול". האם רונה קינן היא הזמרת היחידה, שעולה בלילות אלה על במה כדי להפגין נגד המהפכה המשפטית שמאיימת להפוך את ישראל לדיקטטורה? כתבתי במאמר "זמרי ישראל שותקים", שהמושג "זמר מחאה" כמעט אינו קיים בלקסיקון המקומי, הציבור אדיש למוסיקה שאומרת דברים נוקבים. כשמדובר באמנות, הכל מתערבב – סטנדאפ, סטירה טלוויזיונית, בידור. מזמרים דורשים לבדר, להצחיק. רק לעיתים נדירות הם מגיעים לכיכרות. כמעט אין כאן יוצרים וזמרים שבאים לזעוק שינוי. אגב, מישהו כאן עוד מאמין בכוחם של שירי מחאה? הציבור כל כך עסוק באסקפיזם, ששירי מחאה אפילו אינם מזיזים. הם פשוט מחוץ לתחום.
אמני המוסיקה המקומיים כנראה התרגלו למציאות בה אתה יכול לצרוח, אבל שום דבר כבר לא יזיז. האידיאל שהמוסיקה תפתור בעיות, נשמע היום יותר נאיבי מאי פעם. אתה אומר משהו נגד הנאשם, ונחשב מיד שמאלן בוגד. יש מצב שנתחיל בקרוב להתרפק בגעגועים על חיבור שקרה בין הסופר דוד גרוסמן והדג נחש ב"שירת הסטיקר"
דור שלם דורש שלום/ תנו לצה"ל לנצח/ עם חזק עושה שלום/ תנו לצה"ל לכסח
אין שלום עם ערבים/ אל תתנו להם רובים/ קרבי זה הכי אחי/ גיוס לכולם, פטור לכולם
אין שום ייאוש בעולם/ יש"ע זה כאן/ נ נח נחמן מאומן/ No Fear, משיח בעיר
אין ערבים אין פיגועים/ בג"ץ מסכן יהודים/ העם עם הגולן/ העם עם הטרנספר
טסט בירכא/ חבר, אתה חסר/ הקדוש ברוך הוא אנחנו בוחרים בך/ בחירה ישירה זה רע
הקדוש ברוך הוא אנחנו קנאים לך/ ימותו הקנאים.
ב"ראש הממשלה" שר שלום חנוך: "אתה מוצא את עצמך לפתע בלי לדעת איך/ בתוך עניין לא עניינך שרק הולך ומסתבך/ אתה נבהל פתאום ומתקשה לנשום/ אתה רועד מפחד אתה מזיע ולוהט מחום/ עמוק בתוך הנשמה, אתה עוד לא מבין על מה- / נהרגים הילדים, על מה המלחמה הזאת, על מה המלחמה?"
מי שבונה עצמו על קהל – צריך אומץ כפול ומכופל לצאת בשירים כאלה. רק אל תקראו לו עוכר ישראל!
על רונה קינן אינך יכול לומר – זמרת מחאה. לכן, עלייתה לבימת כיכר הבימה היתה מעשה של נחישות ואומץ, שאינם קיימים אצל מרבית זמרי ישראל. קינן אינה הרוקרית הבועטת שתנפנף בשירים פוליטיים נוקבים. היא יותר הפולק סינגר ששרה את תחושותיה המעורבות מול מציאות עכורה שהופכת לעיתים חלום בלהות כמו ב"מראה שבורה", בו נראים פרשים רכובים על סוסים כרותי ראש". גם כאן קינן עושה אידאליזציה של העבר "כשהיינו יפים" או "כשהיינו אחים", כפי שמישהו צעק. ועדיין: אין יאוש טוטאלי – "תחת שמש רעה של תמוז/ שיר ישן ניגן בלחש עמום שיר חדש" ".
"אף אחד לא רוצה למות באמצע התמוז" שרה קינן בציטוט של נעמי שמר ב"בהפגנה" – שיר התרפקות על ימים בהם "היינו אלפים/ היינו רבבות/ היינו כחולמים". גם כאן קינן אינה "לוחמת", אלא שרה ברכות ובטון מתרפק.
באלבומה "זמן התפוז" שיצא ב-2019 קינן בוחנת את השינויים בישראל ובישראליות לאורך השנים, ואת ההשפעות העמוקות של מצב מלחמה תמידי על אומה. ב"מראה שבורה" היא מתארת את ההידרדרות של דימוי הישראלי היפה ("בבלורית זרקה שיבה וכבר קשה להכיר") ואת העובדה שהתרגלנו לצפות בדימוי מעוות של עצמנו ("מראה שבורה שעל הקיר / הפנים אותן פנים וכבר קשה להכיר / כולם רואים את העיוות ובכל זאת קשה להסביר").
בשיר "בהפגנה" קינן נזכרת באירוע מחאה, שנכחה בה עם הוריה בשנות השמונים בכיכר נגד הכיבוש ובעד שתי מדינות לשני עמים. את הפזמון מלווה שריקה שנותנת הרגשה של ביחד – תחושה שהיא אשליה. כך היא מעלה את השאלה: האם אנחנו הדור האבוד, כי גדלנו במציאות שבה שלום היה אופציה, אך היא נעלמה ואיננה עוד?
בהפגנה בכיכר הבימה, שאותה התניעו גם המתופף דורון רפאלי עם להקת טרררם, העלתה רונה קינן אזהרה: תמשיכו להגיע כל שבוע להפגין כדי לשים סוף להפיכה שתגרום למדינה לאבד את הדמוקרטיה שלה.
רונה קינן לא שותקת. בהפגנה של התנועה לאיכות השלטון בכיכר הבימה פברואר 2023
צילומי סטילס: מרגלית חרסונסקי
