רונית שחר יוצאת למסע געגועים במנהרת התודעה שלה. הציפור הבודדה/ יחידה שעברה מרחקים בחייה, וכמו רכבות מסע בלילה שחולפות בדימיונה, נזכרת בפנים מתחנות בחייה. שחר שרה את נוודותה כטרובדורית פולק, נאמנה לרוח הפולק הנושבת דרך קבע במפרשיה.
המנגינה, הקצב וטון השירה משדרים את פעמי הנדודים מתוכה. מסע הנפש מתנגן בעיבוד והפקה שעוברים דרך שדות קלטיים, ונדמה שהיא יוצאת לנוד בהם בכוונה גדולה. רונית שחר מחוברת לנדודים שלה במגע של תוגה מפוקחת. נינוחות ללא דרמה גדולה. אין אצלה זעקה שוברת לבבות, ובכל זאת מצליחה לשדר את עומק התחושה בהרמוניה שמשרטטת עקב בצד אגודל את קווי המתאר של החוויה והמודעות אליה. נדמה שבשיר הזה היא קמה לנדוד בכוונה גדולה לספר אותם.
רונית שחר געגועים
ולא היה לי מקום/ רק תקופות נדידה/ מרחקים/ כמו ציפור בודדה.
ולא אמרתי שלום/ כמו ניתנה לי פקודה/ להמשיך, להמשיך יחידה.
מים ולחם, מילים מנגינות, ונשיקות/ עד שהגיע הזמן/ לקום וללכת רחוק.
געגועים של ציפור יחידה/ הבטחות לתמיד/ שהפכו לנשיקות של פרידה.
לפעמים בלילות, רכבות של מסע/ מזכירות לי פנים שלא אראה עוד.
לא, זה לא חרטה/ רק דמעה מהרוח/ שקוראת לי לקום ולנדוד.
ולא היה לי מקום/ רק תקופות נדידה/ מרחקים, כמו ציפור בודדה.
לחם ומים, מילים, מנגינות ונשיקות/ עד שהגיע הקיץ/ ואיתו גם הזמן לעזוב.
געגועים של ציפור יחידה/ הבטחות לתמיד שהפכו/ לנשיקות של פרידה.
לפעמים בלילות, רכבות של מסע/ מזכירות לי פנים שלא אראה עוד.
לא, זה לא חרטה/ רק דמעה מהרוח/ שקוראת לי לקום ולנדוד.
