לפעמים נדמה כי הדור הזה משתמש במוסיקה כתחליף קליל לספת הפסיכולוג. הרי טקסט כמו למטה לא היית מתפרסם על תקן "משורר" ואפילו לא כותב שירים מולחנים (סינגר סונגרייטר) מדופלם: לא ברורה הבעיה של הכותב. הגשם יורד, והוא מחפש היגיון בחיים, ולמעשה, כל מה שהוא אומר, שיש דברים גדולים מאיתנו, שאין לנו שליטה בהם. מה שנכון נכון. מה שנדוש נדוש. מה שלא מענין לא מענין.
צליל הסינת' פופ מניעים את השיר בקצב שמזכיר פורמטים מוכרים מהשמונים. המנגינה והטון הגבוה מייצרים איזושהי אווירה מלנכולית לייט שהרדיו הידידותי שעל הכביש הראשי יהי מוכן לקבל לפלייליסט שלו. רן סיקרון אימץ את מוסיקת הניו-ווייב אלקטרו פופ משנות השמונים בצורה אפקטיבית. לא ממציאים כאן שומדבר חדש, אבל פה ושם מגלים מיומנות בהטמעת השפעות העבר. סיקרון מציג קו פופ נעים-הליכות, שאינו מתכתב עם איזו תובנה חריגה או נרטיב מסעיר. אני ממתין שמהמעבדה שלו יצאו  דברים עמוקים/ מתוחכמים יותר.

הגשם לא מפסיק לרדת/ אני לא יודע מה יהיה איתי
ואם יש בזה היגיון, או ש הכול מוביל לכלום
וזה לא יעזור אם תבכה/ וזה לא יעזור אם תצרח
יש דברים גדולים ממך/ כמו/ השמש, הירח, הזאב
כוח משיכה/ זה לא בשליטתך

ואם תפתח ת'דלת/ אולי יקרו ניסים
או שאולי/ תצא להקת עורבים
ואם יש בזה היגיון, או ש הכול מוביל לכלום