קריאה בשיר של אלתרמן כל כך מרתקת, עד כדי כך שהוא (השיר) מתחנן: השאירו אותי כפי שאני. אל תוסיפו לי מוסיקה. אל תחזרו על שורות כאילו אני פזמון של שורות ובית שמבקש שילחינו אותו.
"שחרית" הוא מהשירים האלה, שהיו חיים חיים שלמים ללא צלילים. אלתרמן מפתח נושא בתילי תילים של מטפורות כדי להעניק רזולוציות חדות לחוויה שלו, בתקווה שהיא תגיע לקורא. הוא  לוקח את הדומייה והופך אותה לתמונה שפועלת על חוש הראיה. הגיבור שלו הוא ירח בן שבועיים והחושך הוא ארוסתו. הוא מאניש את השחר. הופך אותו לאשה, שדמותה המקפיאה קרבה אל הבית ומבשרת מוות.
השיר עובר מתיאור תשוקתו ("תשוקתי חיים תובא עוד לרגלייך") לאמת קיומית פשוטה שאומרת: הכל בן חלוף, וגם אנחנו כולנו "נהיה רק זמן אשר עבר".  במותו מתרוקן הגוף מכוחו. קצבת הזמן של כולנו ­מתמצה עד תום.
הפנייה אל הבת (אופיינית לשירתו) מביאה אותו למסקנה נחרצת המבוטאת בפסקנות שקטה. החיים באים אל קיצם ומסתכמים בלא יותר מזמן שחלף לבלי שוב.
המוסיקה של אהובה עוזרי מנסה לחבור לקונטקסט, להעצים את המילים. הלחן והתזמור  (פופ מערבי, צלילי מזרח) מרככים משהו את עוצמת הטקסט בחלק הראשון. בהמשך משתנה שירתה של יהודית רביץ מטון מאופק לדרמטי וסוער. צלילי הבולבול טרנג (עוזרי) מקשטים בקישוט יפה אך סתמי משהו. המוסיקה מפקיעה את הטקסט מראשוניותו השירית.  האינטרפרטציה  מעניקה לו זווית דרמטית, נופך של חוויה מסעירה, כאשר רביץ חוזרת על שורות מבלי שהחזרות האלו מופיעות בטקסט עצמו. אלתרמן נמצא כאן, אהובה עוזרי ורביץ נמצאות כאן. המוסיקה יפה. האם נוצרה אינטראקציה? בכך אני פחות בטוח.

*** מתוך "כּוֹכָבִים בַּחוּץ", קובץ השירים הראשון מאת  נתן אלתרמן, אשר ראה אור שנת 1938.

*** צילום: ניר סגל.

אולי היד אותך בלי דעת מבקשת,/ או את חיי פתאום אלייך תקראי / יש דומיה חדה עד היותה לקשב./ אשר נולדה – יאור / ונהפכה – ראי.
כי תשוקתי חיים תובא עוד לרגלייך/ כל נתיבה, כל זמר, מגיעים עד דום./ אני אשוב שנית אלייך, רק אלייך,/ במו עיניי אותך לנצח לעצום.
הלילה כה שלו. אפל עכשיו היין. / הצער האחרון על מפתנך יגווע. / הלילה כה שלו. ירח בן שבועיים / ישן בעריסת החושך הגבוהה.
הנה תקרב שחרית רועדת עד ביתנו / ותעלה בסליל המדרגות הקר./ כולנו, בת שלי, ננוח בלעדינו… 
כולנו עוד נהיה רק זמן אשר עבר