טרנד החזרה למקורות מציף את המוסיקה המקומי. שירי אמונה מושמעים הרבה בין כסה לעשור. אתאיסט כמוני יכול להמשיך להרים גבה. שירים שנוגעים באמונה משתלטים על הפלייליסטים של תחנות הרדיו. זמרים וזמרות שרים שירי אמונה בסולו, בדואטים ואפילו ברביעיות. כולם מתחזקים, מבקשים בקשות מול האל הרחום, וגם בתחנות הרדיו נושבת רוח של התחזקות.
בטוח שיכתבו עוד הרבה עבודות על הקשר שבין הפופ הישראלי לפיוט היהודי ולתפילה בעידן הזה. משהו שהוא מעבר לאפיזודה אופנתית. להבדיל מ"מוסיקה מזרחית", שחלק מזמריה צמחו על תפילות בית הכנסת, אבל פנו למוסיקה מסחרית, קיים ניסיון לחזור לנטו של המקורות, במנגינות ייחודיות ומקוריות. הנטו הוא הצליל הצרוף, שמגיע מנפשות הומיות מבלי לפזול למשהו, מבלי להיות תלויים באלילי הכסף והרייטינג.
מצד שני, זמרים מצטרפים רק כדי לתפוס את הגל. הראל מויאל שר "קדוש", ולפי דף העיתונות, הוא "מתחבר לשורשיו" בשיר שנשמע כאילו מושר בבתים רבים בתוך ישראל". המנגינה והטון מאפיינים את סוג השירים הזה – עצבותה של האמירה כאילו מבקש את חסדו של האל: "לַמְּדֵנִי נָא ,חֻקַּיִךְ תֵּן חֶלְקִי בֶּאֱמֶת לְעוֹבְדֵךְ שְׁמָעָהּ קוֹל תַּחֲנוּנַי".
בין מובילי המגמה הזו – ישי ריבו. בשיר "סיבת הסיבות". ריבו שר אמונה כביטוי של רצון נחוש להגיע עד מקור ההוויה, מקור זהותו האנושית של האדם, כדי להתחבר אליו בצורה הדוקה ככל האפשר. האל נקרא "סיבת הסיבות" ועילת כל העילות, לפי שהוא הסיבה ראשונה לכל הסיבות. רק אמונה יכולה להוביל לתובנה. לא קיים אדם שיודע מהי הסיבה הראשונה של כל הסיבות, שבגללה קורים לו דברים שונים. האמונה משאירה את המאמין ברמה הפילוסופית־תאורטית, כי מה שקובע הוא החיבור לחיים, הוא "סיבת הסיבות".
לא בטוח שישי ריבו ירד לסוגיית התובנה הזו, כשהוא הלחין את השיר. המוסיקה היא בין תוגה, שמחה ורוממות רוח. אשרי המאמין, והמאמין באמונתו יחיה. מה שבטוח: ריבו מצליח לגעת בנימי הרגש האנושי, שמשאירים את מאזיניו על האדמה. טון הבקשה הוא ממין האדם – לבבי, הומני, אוהב. ההרמוניה מחברת בקלות, המלודיה מלטפת. הקצב מעורר. עדיין אין כאן מגע של שערי שמיים. השיר אינו אפוף הווית קודש. זהו פופ מיינסטרים קליט, נעים, מזדמזם, אבל אינו מעביר רטט של נגיעה בבלתי נתפס, בנשגב. האם המציאות של ימינו על האדמה הזאת, רוויית הדם והאלימות תואמת את רוח השירים האלה? ספק גדול…
גם אתי אנקרי משתייכת לזרם הגואה. באה מאמונה, נותנת נפשה לניגון המקודש. שרה: "פלגי מים רבים ירדו עיני/ על שלא שמרתי תורתך" – שירה זכה, לא דרמה, מנגינת הלב, טון מנוחם, וגם כאן – הצער הופך ליופי צרוף. שעטנז יפה של קלאסיות וים-תיכוניות בקצב כזה "פול סיימוני". אנקרי שרה שיחת נפש של אישה מאמינה, שמנהלת שיח עם בורא עולם – תוך פיוס/הרגעת עצמה – מה היא כועסת, ממה היא דואגת, ממה היא פוחדת, כאשר "הכל מאתך יתברך", "ואתה פוקח את עיני".
אני לא הולך שבי אחרי טקסטים כאלה, אבל לעיתים יש תחושה שהנשגב מכל – אינו בר שיחה במילים של בני אדם, ואני מאמין לאתי אנקרי, שהיא שרה הכי אותנטי את שירת אמונתה.
תנו לחנן בן ארי פסנתר. תנו לו לשיר את ליבו. הוא יחבר בין כולם. אמר מי שאמר: אמונה – אינה לא רגש ולא שכל, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה. השיר "שבורי לב" הוא שיר נשמה, ששואב מהחיבור לאל "רַח֣וּם וְחַנּ֣וּן יְהוָ֑ה אֶ֖רֶךְ אַפַּ֣יִם וְרַב־חָֽסֶד". מנגינת הפסנתר, הטון המתכוון, המנגינה המינורית שובי הלב.
כאמור, לא איש מאמין אנוכי, אבל אני מאמין לחנן בן ארי.
"מי יודע כל כאב/ מי רופא לשבורי לב/ יוצר אור וחושך/ עושה שלום ומלחמה מי יושב על כיסא דין/ מתכסה ברחמים/ מוחל וסולח/ מביט ויודע / ומי…ירפא ליבי/ אל מי אני מתגעגע/ כמו ים שאין לו חוף".
שירי אמונה בין כסה לעשור חנן בן ארי שבורי לב
האם אלבום "סליחות" של דוד ד'אור הוא תוצר של ביקוש ו"קריאת השוק" או תוצאה אמיתית של התעוררות הנפש והאמונה? אצל ד'אור – אני מאמין – הא בהא תליא. חול וקודש חיים בשלום. דוד ד'אור הוא הזמר לבטא בשירתו את תחושת ההשתתפות הכנה בכל מה שקורה בסביבתו מתוך הבנה וחמלה. לא כעס, ממש לא מחאה. השירים הם ביטוי הזדהות מעמדה של תחושת לב – גם כלפי הצדדים הלא יפים בחיינו, שהרי בתקופת סליחות אנחנו.
אצטט מעצמי ממה שכתבתי על אחד מערבי הסליחות בהם ד'אור אירח את עמיר בניון: "בעוונותי החילוניים, עלי להודות ואולי לבקש סליחה, שאינני הולך לבית כנסת בימים הנוראים הממשמשים ובאים, ומבקש מחילה וכפרה כאחד מבני ישראל. אני מאותם חילונים, שמשתדל לבקש סליחה ממי שפגעתי בו בזמן אמת בלי לערב את הקב"ה. כל הסידור של בקשת סליחה ביני ובין הבורא הוא מנהג שלא התחברתי אליו. והנה, פתאום אני מגלה שמפקיעים משהו מהחלקה הקדושה של התפילה והפיוט בימים ובלילות האלו, ומעבירים אותם לאולמי הזמר והבידור בעיבודים נפלאים של תומר הדדי".
דוד ד'אור לוקח את הסליחות למיינסטרים, עממי לכולם, למסורתיים, לדתיים לייט, לחילונים, לחרדים. זה ממש בסדר, ואני מרשה לעצמי להשתמש בכל קלישאה: הקולות חברו וגבהו, הנשמות עפו, הזמרים התחברו.
קובי אוז, במסגרת סדרה, שהריץ על המוזיקה הישראלית בערוץ 11 ("כאן"), ניסה לבדוק סוגיות אחדות הנוגעות ליצירה וליוצרים במוסיקה המקומית, אולי גם להגיע למסקנות. הפרק "שמע ישראל – הצליל של האמונה" בוחן את הקשר של המוסיקה הישראלית ל"עולם האמוני", אוז ראיין לא פחות מ-28 אמנים, כדי להגיע לתובנות. הוא רצה בעיקר לדעת היכן אלוהים נמצא במוסיקה של המרואיינים. מה שהוא לא חקר לעומק – אולי על חשבון כמות המרואיינים הוא מהות האמונה כמקור השראה ליצירה, אמונה במוסיקה במובן המיסטי-דתי, אמונה במוסיקה כטרנד ופולחניות.
הוא כמעט לא התייחס לקשר בין מוסיקה ישראלית חדשה למוסיקה יהודית מסורתית – דרכי הבעה יהודיים מקוריים חדשים בחיים המודרניים. האם הולכת ונרקמת כאן תרבות מוסיקלית ישראלית – יהודית חדשה, שצלילה מתפשטים לא רק בגבולות המדינה, או שמדובר בטרנדים חולפים של מוסיקת פופ בעלת סממנים יהודיים? מה מקומם של אמנים כמו שולי רנד, ישי ריבו, יונתן רזאל במוסיקה העכשווית? האם הם אמנים שמסמנים מפנה-מגמה, חיפוש משמעות בחיים, געגועים לבית אבא ואמא? האם המוסיקה האמונית מצליחה להתחבר לרוחות הפופ והרוק החדשות? על השאלות האלו כמעט פסח.
ישי ריבו טען, כי הוא עלה על גל העובר על עם ישראל, שבו המוסיקה האמונית מבטלת מחיצות, ציניות ומחלוקות חברתיות ופוליטיות. נראה, כי טשטוש הזהות הישראלית הוא אחד הגורמים לחזרה למקורות היהודיים. יוצרים וזמרים חילוניים חוברים לחוזרים בתשובה, ומגלים את המקורות מחדש. התוצאה היא שעטנז שמאפשר גם למי שאינו מקורב לדת ובקיא ברזיה להיחשף לטקסטים דתיים ולהתחבר אליהם ואף ליהנות מהמוסיקה. מוסיקת נצחים נולדת מתחושות אמת, בין אם כיפה לראשך ובין אם ראשך גלוי.
זמרי ישראל: ישי ריבו | משה פרץ | עקיבא תורג'מן | פאר טסי – פותח את ידיך
אמיר דדון ושולי רנד – בין קודש לחול
שנצטרף? הימים עשרת ימי תשובה, או אם תרצו בין כסה לעשור. תקופה ראויה במיוחד לחשבון נפש ולתשובה. הכונה – לא לתפילה, ויש כזו – של המבדיל בין קודש לחול, אלא לכל מי שחפצה נפשו ומבקש מעט חמלה והצלה, ובמיוחד לאלה הכותבים ש"מפזרים מילים" בין "מציאות ושיגעון. אמיר דדון ושולי רנד מגיעים מהמקום הזה. הם הקודש והחול ששרים מתוך הכרת המצב ("במקום ממנו באתי אין שלום") ומתוך הכרה שהמסע כבד אבל גם לקבל אותו ולנסות "לגדול" כדי לצאת ממנו ולעשות תיקון.
אני אוהב את הכנות בחיבור הזה. יש פעמים שמנגינה וכוונה חוברות זו לזו. דדון ורנד נפגשים באמצע הדרך ושרים אמת משותפת. שיר של התפקחות והזדהות. המנגינה נוגה וענוגה, נוגעת ומגיעה. העיבוד – עקב בצד אגודל, גם מפזר הילת קודש. הקולות משלימים זה את זה. המנעד התחושתי מוביל לפסגת הרגש, למפגש הלבבות בין קודש לחול. (מילים: שחר הדר לחן: אמיר דדון עיבוד והפקה מוסיקלית: גלעד שמואלי, אמיר דדון)
