שי פיטובסקי מתבונן בתמונה ישנה שלו כתינוק בידי אביו. ההתבוננות יצרה תובנה הנוגעת בזיכרון האישי והטראומה הפרטית. הצילום בעידן הזה הפך כלי הבעה נוח, זמין ומיידי. הכמויות האדירות של צילומים הפכו את העיסוק הזה לשגרתי, חסר ערך מוסף מעוף אומנותי/ מסר חזותי. פיטובסקי מבקש באמצעות הצילום הישן להביע מטען רגשי והיבט פילוסופי, בשיר בו מתחברים האבא (שאיננו כבר איתו), הבן הצלם והמתבונן. בצונאמי הצילומים האינסטגרמי, תמונה אחת ישנה הופכת מטען קוגניטיבי רגשי, לעיתים שווה יותר מאלף מילים.
השיר עובר בהדרגה מאווירה קודרת בצליל אקוסטי וטון מהוסס בפתיחה לקצב אמצע מחושמל ושירת רגש שמעצימים את הנרטיב ומוסיפים לו נפח אמציונאלי. פיטובסקי שמזכיר בגוון קולו הגבוה ובקו המלודי את אביתר בנאי, הצליח לשמר את התחושה שעברה בו למראה התמונה הישנה.
שי פיטובסקי תמונה ישנה
מתבונן בתמונה ישנה/ תינוק רך בידי אביו/ צבעים דהויים משנות השבעים/ ידיים טובות אוחזות בי
תינוק רך מביט באביו/ אבא מביט בצלם שאולי היתה זו אמי/ ברגע אחד שקוראים לו נצח/רגע אחד שקוראים לו נצח
תינוק רך ועטוף בשמיכה/ יצא לעולם לזרועות אביו/ אבא יצא מהעולם ונשאר בתמונה בזרועותיי
אז עכשיו אני אוחז בו/ עכשיו אני אוחז בו אוחז בי
אור שמש מסנוור את פניו/ אני מתבונן בעיניו/ מתבונן בו בעצמי/ הכל מתמזג בתוכי/ ברגע אחד שקוראים לו נצח
אבא יצא מהעולם ונשאר בתמונה בזרועותי/ אז עכשיו אני אוחז בו/ עכשיו אוחז בו אוחז בי/ ברגע אחד שקוראים לו נצח
רגע אחד שקוראים לו נצח/ תמונה ישנה… שנות ה 70…
