בהדרן היו 3 פסנתרי כנף על הבמה. אם לסיים בשיא אז בגדול. שלומי שבן, יוני רכטר ואביתר בנאי התיישבו ליד הפסנתרים, שכיסו את כל הבמה למחרוזת של "עד מחר", "התעוררות" ו"סיכוי". כך שלומי שבן סיים את ההופעה שנדחתה מסוף פברואר 26, היום בו פיקוד העורף סגר את עולם התרבות.
שבן הכין הצגה כמו שהוא יודע להפיק. למעשה, הטריגר היה האלבום "חי בגימל בהיכל התרבות", שנולד בתקופת הסגרים בקורונה. לא עוד פרויקט קאברים, אלא תיעוד של מצב תרבותי חריג: אין קהל, אין להקה, אין הפקה – רק אדם מול אדם. הופעת סלון מול 2700 כסאות ריקים. במסגרת הזאת שבן לא היה “המלווה”, אלא שותף נפשי לשיר.
המציאות עצמה הייתה מינימליסטית. העולם הפסיק להיות חיצוני ועבר פנימה. הפסנתר הוא לעיתים כלי של חדר לא של במה. הוא מתאים למצב שבו המאזין גם נמצא לבד. כך האלבום הפך פחות למופע ויותר לתיעוד של בני אדם שחוזרים לשיר כאמצעי קשר, לא כבידור. כשהפסנתרן הוא גם זמר־יוצר, הוא לא רק מגבה את המבצע, אלא מפרש אותו בזמן אמת. הביצוע נהיה דו־שיח, לא גרסה. פסנתרן רגיל מלווה קצב והרמוניה. דווקא במצב האין-קהל, שמענו מפגש מוסיקלי ייחודי, לא הופעה רגילה. בלי תופים וגיטרות גילינו, שהשיר עומד על רגליים הרמוניות. שיר חלש קורס. שיר טוב מתרחב. כל מילה מקבלת ממד שלא נשמע במקור. שירים מוכרים נשמעים פתאום איטיים יותר, לא כי האטו אותם, אלא כי לראשונה יש להם משקל.
והנה שלומי והפסנתר חזרו להופעה מול 2700 כסאות מלאים עד אפס מקום. השילוב של פסנתרים, תזמורת ועיצוב תאורה ובמה יצר הפקת ליגת על. מעבר לכך, שלומי שבן חתר לרגעים, שבהם השירים הופכים שיחה בין אנשים שמנסים להבין מה הם מרגישים. הפסנתר ככלי ליווי מעניק להם כוח, כי הוא חושף קווי המתאר המוסיקליים שלהם, ומשאיר מקום למילים להישמע. ובעיקר: זו היכולת של שבן לגעת בנקודות רגישות, ולהעניק להם ערך מוסף.
הפסנתר היה גם הסיבה שאלון אהל, שחזר ממנהרות החמאס באוקטובר 2025, התיישב ליד שלומי לאלתור משותף ב"אנא אנא אנא". הסטנדינג אוביישן שהוא קיבל הרעיד את ההיכל.
מה שמעניין אצל שלומי שבן הוא שהוא לא "מארח" אמנים רק כדי לבצע יחד שירים מוכרים. הוא נוטה ליצור מפגש בין עולמות מוזיקליים שונים, וכך כל שותפות מדגישה צד אחר באישיות המוזיקלית שלו.
עם יוני רכטר יש חיבור כמעט טבעי: שניהם פסנתרנים, מלחינים ואוהבי הרמוניה מורכבת. רכטר מייצג דור של כתיבה מלודית עשירה ומתוחכמת, ושבן רואה בו סוג של מקור השראה. לכן כשהם מופיעים יחד נוצר דיאלוג בין שני פסנתרים ושתי שפות מוזיקליות קרובות עם הרבה מקום לאלתור, עיבודים חדשים ומשחקים הרמוניים. זהו דיאלוג אמנותי שנמשך כבר כשני עשורים. אם רכטר משתייך לדור המלחינים והמעבדים הקלאסיים של הרוק הישראלי, שבן הוא דור הביניים שחיבר בין פסנתרנות קלאסית, פופ, ג'אז וקברט. החיבור ביניהם הוא אחת הפסגות של המוסיקה הישראלית. המשאפ פסנתר שירה ל"כולם אומרים-שוב היא כאן" נשמע יצירה אולטימטיבית רוויית דמיון בין שניהם.
עם אביתר בנאי הסיפור שונה. הקול שלו והכתיבה שלו מינימליסטיים וישירים יותר, בעוד ששבן נוטה לעיתים לתיאטרליות, אירוניה ועושר הרמוני, בנאי מגיע יותר מהמקום האישי, הרוחני והווידויי. המתח הזה בין הפשטות הכנה של בנאי ובין התחכום של שבן יוצר עניין מיוחד. הם שיתפו פעולה במשך שנים מאחורי הקלעים, אך זו הפעם הראשונה שהם מנסים להתחבר על הבמה. בנאי השתלב בחגיגה, אבל מבחינה מוסיקלית התוצאה הייתה פושרת למדי, והפסנתר שהוצב בשבילו בהדרן, לא היה יותר מגימיק יפה.
שורה תחתונה: שבן יצר הפקה מרשימה מאוד, אבל הייתי לוקח מהערב הזה בעיקר את החיבור בינו ובין רכטר והופך אותו למופע מורכב יותר ומיוחד יותר של מוסיקה ישראלית ל-2 פסנתרנים מעולים, שמצליחים ביחד לחדש ולהפתיע.
שירים: אינסטרומנטל+לונדון, כנען, ראש הממשלה, אנא אנא אנא עם אלון אהל, לבזבז, שמח שבאת עם אביתר בנאי, מאני טיים, מתנות, מותק, כשהיית איתי (את לא אוהבת לרקוד), בלעדייך, שיר אהבה סטנדרטי, האזרח האחד, כולם אומרים/ שוב היא כאן, מחרוזת ילדים, יהונתן הדרן עד מחר, התעוררות, יש לי סיכוי
צילומי סטילס: מרגלית חרסונסקי
שלומי שבן מארח את יוני רכטר ואביתר בנאי – "כנען"
"כולם אומרים/ שוב היא כאן" עם יוני רכטר
"שמח שבאת" עם אביתר בנאי
"בלעדייך" עם יוני רכטר
