הוא היא אלוהים והקפה. כך מסיים שלומי שבת את השיר החדש, ואתה מתקשה לתפוס את מהות המשולש המאוד לא קדוש הזה, בלשון המעטה. לחגיגות הארבעים של דרכו המוזיקלית, הייתי מצפה ששבת יצא עם שיר מקורי ומיוחד יותר, מאשר הלא חלב ולא בשר הזה, שכל חלקיו אינם מייצרים שלם אמיתי. אושר כהן הוא קלף מסחרי חזק, על הנייר, אבל משרבט טקסטים לפי הזמנה בפועל, ובמקרה הזה – שיר אהבה תפור בתפרים של קלישאות על גבי קלישאות. הגעגועים לילדות העניה, החלום שלא נגמר, השירים שכתב, ו"ניצחנו את הכל" המועתק, וכל זה אמור להוביל ל"את נשארת כמו שהיית" (ממתי?) ו"כמה את יפה לי היום". איך נדבק? מה רצה? שיר געגועים? שיר אהבה? סתמי, משורבט, מודבק.
העגמומיות שבלחן מתחברת בקושי לתוכן האקראי. שלומי שבת זמר הרגש הרי לא יישאר על התדר המדוכדך. הוא הופך את השיר לפופ מיינסטרים על נתיב האמצע הקצבי הכי פשוט. בהופעה גם השיר הזה ישמח את מוחאי הכפיים. המילים ישארו בצד. עדיין לא מאוחר ליצור שיר איכותי יותר לשנת הארבעים לקריירה שלו. מגיע לו יותר.
שלומי שבת כמה את יפה לי היום
זוכרת שהיינו ילדים/ דיברנו עד שנגמרו המילים/ אני ואת ועשרה שקלים
יצאנו לבלות כמו הגדולים/ ומפה לשם עברו השנים/ וגם כל העצים הפכו בניינים
אבל רק את נשארת כמו שאת
כמה את יפה לי היום/ אחרי שניצחנו את הכול
ולא נגמר לי החלום/ להתעורר איתך פתאום
הכול דופק הכול יפה/ אני את אלוהים והקפה
זוכרת שהיינו ילדים/ תמיד ברחנו מכל החברים/ אני ואת ועשרה שירים
חוזרים בשש בבוקר להורים/ ומפה לשם עברו השנים/ וכל הנשיקות הפכו חיבוקים
אבל רק את נשארת כמו שאת
כמה את יפה לי היום/ אחרי שניצחנו את הכול
ולא נגמר לי החלום/ להתעורר איתך פתאום
הכול דופק הכול יפה/ אני את אלוהים והקפה
