מי שציפה משלמה ארצי לשיר מחאה נוקב בימים הטרופים האלה, קיבל בלדת מרוחה בערגה נוסטלגית רגשנית. עידן עמדי הצטרף ללטף לו את הגעגועים. מה רע? יש המגדירים נוסטלגיה – זיכרונות עבר, אבל בלי הכאב, ובעצם זיכרונות מעבר שמעולם לא היה. מה מוביל אנשים לשקוע בעולם העבר הזה? מה גורם להם לשקוע בזיכרונות בכלל? והאם התרפקות על העבר פוגעת בקשר שלנו עם ההווה, יוצרת קיבעון במקום קדמה.
שלמה ארצי נמצא ליד המציאות, בוחן אותה בעיני רומנטיקן. "פעם היינו אחים" הוא שר במנגינה חצי נוגה, כאילו תחושת האחדות הזו שייכת כולה לעבר. אחדות אינה נוצרת מגעגועים, אלא מאמת שמחברת בין אנשים, ובישראל של ימים אלה נחשפת אמת אותנטית שמחברת בין שותפים לגורל, אלא שהיא נתקלת בחומת עוינות משטרית. דומה שהשיר הזה עם כל הטוב שהוא מחפש באחוות אחים – לא נופל בזמן הנכון. זמרים של קונצנזוס לאומי לא יכולים להסתפק בשעות כאלה בהתרפקות על מיתוסים. ה"פעם היינו אחים" הוא שיר כזה, ושלמה ארצי לא יגיע באמצעותו לארץ חדשה.
שלמה ארצי ועידן עמדי אחים במאי, צלם ועורך- ירון שילון
פעם היינו אחים כנראה/ דומים ושונים, לא אותו המראה/ רק אותן מלחמות פחות או יותר / נעמי שמר, איזה זמר .
פעם היינו אחים לטיול / לאו דווקא לפה, לאו דווקא לחו"ל/ לנפש בליל חניה באילת/ זוהר ארגוב , אריק סע לאט
פעם היינו אחים על אופנוע/ בכבישים העוקפים דחפנו מנוע/ מי זה דופק לי עכשיו על הגב?/ פנה ימינה ושמאלה, עמוד שם בצד.
פעם ישנו לילה בחוץ/ בין אלפי כוכבים לחוצה ולחוץ/ אהובה שלי מול שביל החלב / פעם היינו אחים, מה עכשיו ?
פעם היינו אלופי הדיבור/ אין יפה מקפה, אין יפה מסיפור / לשוב לדרכים ולנסוע שנית / אצטדיונים, היי שם נעמי.
פעם היינו אחים לנגינה / תביאו גיטרות, שירו נה נה נה נה/ תן לי לחן בלי פחד מלאהוב זה את זה / לו לי לו לי, איזה זמר זה / פעם היינו אחים על אופנוע..
פעם היינו אחים כנראה/ אולי עוד נהיה, ודאי עוד נהיה/ בקרוב היא אומרת נביט זה בזה/ איזה זמר , איזה זמר זה ..
