את המשבר ביחסים חש הדובר בחושי השמיעה והראיה. "רוֹאָה לְךָ בָּעֵינַיִם מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּנָּה", "מְדַבְּרִים בְּלַחַשׁ מִתְפָּרְקִים בִּצְעָקָה". החושים הופכים לתחושה, ושרון הולצמן נמצא במקום הזה בשיר של חשבון נפש נוקב, של התרפקות והתפרקות, באווירה של תוגה ובטון של געגועים קשים.
הולצמן הלחין הכי מדויק את התחושה. המנגינה והטון מכילים את עומקה. הפתיח שמושר בטון מינורי מעיד על הדיבור "בלחש". המעבר הדרמטי מציג את "מתפרקים בצעקה".
השיר ידבר ככל הנראה לרבים שחוו סיטואציה מעין זו. הולצמן מצליח בפשטות מלודית ובהבעה כנה לשדר את המבוך הרגשי אליו נקלע, שבו "כְּאֵב הוֹפֵךְ לְכַעַס הוֹפֵךְ לְמִנֹּכֶר". בתזמור ה"מסורתי" יש איזושהי צניעות שמשרתת את המילים, המנגינה, הביצוע האמין, והוא תורם ליצירת אווירה שמוסיפה שכבה חיונית לנרטיב.
הַשְּׁקָרִים רַבִּים אֲבָל הָאֱמֶת אַחַת/ אִם אַתְּ לֹא רוֹצָה אוֹתִי תַּגִּידִי אֶת זֶה לְאַט
אִם יֵשׁ אֱמֶת בֵּינֵינוּ לֹא צָרִיךְ לוֹמַר מִלָּה/ אֲנִי רוֹאָה לְךָ בָּעֵינַיִם מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּנָּה
הָיָה קַל לִהְיוֹת בְּיַחַד שֶׁלֹּא הָיָה לָנוּ דָּבָר/ כְּאֵב הוֹפֵךְ לְכַעַס הוֹפֵךְ לְמִנֹּכֶר
מְדַבְּרִים בְּלַחַשׁ מִתְפָּרְקִים בִּצְעָקָה/ חֵצִי חַיִּים לָקַחַת לִי תַּחֲזִירִי לִי טִפָּה
הִסְתַּבַּכְנוּ בַּמָּבוֹךְ שֶׁל קֹשִׁי וְאָבְדָן/ סוֹף יָדוּעַ מֵרֹאשׁ מָוֶת מְתֻזְמָן
כְּשֶׁמָּצָאתָ אֲנִי הָלַכְתִּי לְאִבּוּד/ אֱלֹהִים אֲנִי אוֹמֵר אֱלֹהִים אֵיזֶה בִּזְבּוּז
הָיָה קַל לִהְיוֹת בְּיַחַד שֶׁלֹּא הָיָה לָנוּ דָּבָר/ כְּאֵב הוֹפֵךְ לְכַעַס הוֹפֵךְ לְמִנֹּכֶר
מְדַבְּרִים בְּלַחַשׁ מִתְפָּרְקִים בִּצְעָקָה/ חֵצִי חַיִּים לָקַחַת לִי תַּחֲזִירִי לִי טִפָּה
