עיון ביקורת

20 שנה בלי מאיר אריאל, ביקורת הופעה

מה נשמע, מוסיקה ישראלית, מוסיקה ישראלית פלוס, מיוחד

ממרחק השנים, האבידה נראית יותר גדולה. אבידה לשפה, ליצירה, גם לקהל, שחלקו הגדול לא היה מטריח עצמו להגיע לסתם ערב של מאיר אריאל בעודו בחייו וגם לזמרים וליוצרים, שמרגישים אולי כצאן ללא הרועה הרוחני ועושים לו מחווה בכל קצב ועיבוד. ככל שהשנים חולפות, אני יותר ויותר מתגעגע לדבר האמיתי. ההוא ששר על זרעי קיץ שמעוררים ערגונות, ההוא ששר שיר כאב עובר ושב. הטרובדור, הבדרן, המצחיקן, המשורר, הבוב דילן המקומי, הבלוזיסט, גם איש הקאונטרי והפולק, הציניקן המחודד, עם קריצת העין שלא הייתה לאף זמר מקומי. מתגעגע לאיך שהאיש ידע לספר בשיר.
ביקורת על הופעה של אריאל במרכז ענב בת"א (מאי 1997) שכתבתי שנתיים לפני מותו.  עדיין לא "מיתולוגי", משורר  שעולה מול קהל קטן לשיר הגיגיו.
"הטרובדור עולה לבמה במכנסיים וחולצה מיושנים, מהסוג שבחורי ישראל לבשו לפני 40 שנה. זה האיש לאורך כל הערב: החיוך אינו עוזב את עיניו. לא החלטתי אם מדובר בחיוך משועשע, ציני או משהו אחר. החיוך הזה נשאר גם בשירי הכאב, שלא ללדבר על שיר העוסק בזרעי קיץ מעוררי ערגונות.
ערגונות? מה זה בדיוק? אליבא דמאיר אריאל אלה "תשוקות שפיציות", ערגון קטן מביא את תחושת הנוסטלגיה: חורשת טל, 30 חייילים חשופים להסתננויות של בנות חמש עשרה-שש עשרה. אלה זרעי הקיץ, הערגונות והזכרונות עליהן אריאל מדבר ושר.
"זרעי קיץ" הציג את אריאל בשירי חימום לאופרה החדשה שלו, "ברנרד ולואיז", סיפור מהחיים עם שירים שיש להם התחלה, אמצע, אבל נדמה שחסר סוף, ולמעשה, למי איכפת. פרט לברנרד ולואיז, יש כאן עוד כמה נפשות פועלות, שמוזכרות לא רקבשירים: ציון שרעבי מראשון, למשל, בעל קיוסק בתל-אביב, שמפנק את כל האים בשערי קיוסקו בפול עם ביתה ובחומוס אחלה-בחלה.. וישני זה המכונה "דלת אחורית" , הבוחש בעניינים, וגם "האופנוען" ברקע.  ברנרד חושד בלואיז, לואיז חושדת בברנרד. אגב כך, זורק אריאל מחמאה לתרצה, האשה שאיתו, מנהלת המופע, שאלמלא היא – "אתם לא הייתם יושבים כאן כעשיו".
ה"אופרה" נשארת בגבולות המטר-על-מטר של אריאל. לא זמרת רקע, לא רקדנית. לא כלום. טרובדור לוקח גיטרה ומספר סיפורים ושר טרגדיות, אבל לא עושה הצגות. הוא מסיים ב"טרמינאל לומינאל" ומוסיף כהדרן את "סוף העולם בלוז". החיוך הזה, הבלתי מוסבר אינו מש מעיניו, כשהוא שר: "אם היית רואה יותר, היית מצייר לעולם סוף אחר, טוב יותר".
אריאל שר שירים בקריצה, באירוניה, בפעלול לשוני. כזמר נטו הוא אינו מצמרר, לא תמיד מרגש, אבל לשמוע את אריאל – זה עונג מסוג אחר. מאוד אהבתי את "פצועי אהבתנו", שיר שההרכב שלו הצליח להטעין באווירה. הטון של אריאל הזכיר קצת את לאונרד כהן.  "ברנרד ולואיז" (השיר) איכזב במנגינה משמימה, בזיופים. את אריאל צריכים לקחת כמו שהוא, זמר הפולק היחיד במקומותינו. מה דילן אינו מזייף?

מאיר אריאל: "ברנרד ולואיז" משה לוי – קלידים, אסף שריג – גיטרה, מיקי שביב – בס, ז'אן פול זימבריס – תופים. מרכס ענב ת"א מאי 1997

צילום: יהונתן שאול

השירים מטה: מתוך "בהופעה אחרונה" במועדון ברבע 1999, אלבוםפ שהפיק יונתן גת.

וידיאו: "היכנסי כבר לאוטו וניסע"

שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *