20 הלהיטים הגדולים של פול סיימון

20 הלהיטים הגדולים של פול סיימון

פול סיימון נחשב לאחד האמנים האמריקאים הגדולים של המאה ה־20. בחרנו ב-20 השירים הטובים ביותר שלו  מהקצבי Me and Julio Down by the Schoolyard, דרך The Boxer המהורהר, ועד Mrs. Robinson האייקוני.

5/5

פול סיימון נחשב לאחד האמנים האמריקאים הגדולים של המאה ה־20, וזכה בפרסים רבים הן כאמן סולו והן כשותף ליצירה, כולל 16 פרסי גראמי. הוא נכנס ל־Grammy Hall of Fame עבור Bridge Over Troubled Water בשנת 1998, והוכנס פעמיים ל־Rock and Roll Hall of Fame — פעם אחת לצד גרפונקל בשנת 1990, ופעם נוספת כאמן סולו בשנת 2001.
ההצלחות הראשונות של פול סיימון היו כחלק מהצמד שהקים עם חבר ילדותו, ארט גרפונקל אלבום הבכורה שלהם מ־1964, Wednesday Morning, 3 A.M., נכשל מסחרית. אולם תנועת תרבות הנגד של שנות ה־60 רק התחילה לצבור תאוצה, ולא עבר זמן רב עד שסגנון הפולק־רוק של הצמד הפך להמנון של אותו דור, והשיר The Sound of Silence היה ללהיט הראשון שלהם.
בעזרת כישרון הסיפור יוצא הדופן של סיימון, הצליל הייחודי שלהם ותרומתם לסרט The Graduate משנת 1967, סיימון וגרפונקל הפכו לשניים מהמוזיקאים המצליחים והבולטים ביותר של התקופה. בשנת 1970 הוציאו השניים את אלבום האולפן החמישי והאחרון שלהם, Bridge Over Troubled Water, שזכה בפרסי גראמי רבים, כולל “אלבום השנה” וזכיות עבור שיר הנושא, והוא עדיין נחשב לאחד האלבומים הגדולים בכל הזמנים. למרות ההצלחה, השניים החליטו להיפרד, וסיימון המשיך לקריירת סולו אקלקטית ומצליחה במיוחד.

לאורך שנות ה־70, סיימון התנסה בסגנונות מוזיקליים שונים והוציא שירים מגוונים מבחינה תרבותית החל מ־Mother and Child Reunion בהשראת רגאיי, דרך Loves Me Like a Rock עם השפעות גוספל, ועד Still Crazy After All These Years בעל האופי הסולפולי.

בשנת 1986 שיתף פעולה עם כמה אמנים מדרום אפריקה לצד מוזיקאים אמריקאים נוספים כדי ליצור את מה שיהפוך לאלבום הסולו המצליח ביותר שלו, Graceland. למרות שהייתה מחלוקת סביב הפרויקט מאחר שחלק טענו שסיימון הפר את החרם התרבותי העולמי נגד האפרטהייד,  סיימון טען כי שילם לאמנים שעבד איתם ולא הופיע בפני קהל לבן בלבד. האלבום סייע למקד תשומת לב בינלאומית למוזיקאים מדרום אפריקה וזכה לשבחים על השילוב החדשני בין תרבויות. Graceland זכה בפרס גראמי לאלבום השנה ב־1987, ושיר הנושא זכה בפרס “הקלטת השנה” ב־1988.

סיימון המשיך להופיע לאורך השנים, לעיתים גם עם גרפונקל, אך פרש מסיבובי הופעות בשנת 2018. הוא ממשיך לטפח את אהבתו למוזיקה באמצעות כתיבה והקלטות, ולאחרונה הוציא את האלבום Seven Psalms, שזכה לביקורות חיוביות מוקדם יותר השנה.
עם חלוף השנים, סגנונות וטעמים משתנים, ולעיתים מוזיקה שפעם הייתה פופולרית נעלמת. אך היופי בכתיבת השירים של פול סיימון טמון ביכולתו לשלב תחושות נוסטלגיות עם מסרים על־זמניים, שמדברים גם לדורות המבוגרים וגם לצעירים.
יותר מחצי מאה אחרי שיצאו לראשונה, The Sound of Silence ו־Bridge Over Troubled Water עדיין נחשבים לשתי בלדות הרוק המרגשות ביותר שנכתבו אי פעם.

בחרנו ב-20 השירים הטובים ביותר שלו  מהקצבי Me and Julio Down by the Schoolyard, דרך The Boxer המהורהר, ועד Mrs. Robinson האייקוני.

20 הלהיטים הגדולים של פול סיימון

20. Scarborough Fair/Canticle (1968)

פול סיימון  למד על הבלדה האנגלית העתיקה הזו מזמר הפולק האנגלי Martin Carthy. סיימון וגרפונקל עיבדו מחדש את המילים והמלודיה, והוציאו את השיר באלבום האולפן השלישי שלהם. למרות שזה לא היה אחד הלהיטים הגדולים ביותר שלהם (השיר הגיע למקום ה־11 במצעדים),השיר הפך לאחד  הקטעים הזכורים ביותר מתוך הסרט הבוגר The Graduate, והוא נחשב לאחד השירים האהובים והמזוהים ביותר של הצמד.

Mother and Child Reunion (1972)  19

למרות שהשם נשמע כמו שיר על יחסים משפחתיים, ההשראה המקורית הייתה דווקא אישית ופשוטה מאוד: סיימון כתב את השיר לאחר מות כלבו האהוב.
השם “Mother and Child Reunion” הגיע ממנה סינית שהוא ראה בתפריט במסעדה בניו יורק – מנה של עוף וביצה, והביטוי עורר בו תחושה רגשית עמוקה של פרידה, אובדן ותקווה למפגש מחודש.
השיר עוסק באבל, געגוע ורצון להאמין שאפשר להתאחד שוב עם מי שאבד. למרות העצב, יש בו גם תחושת נחמה ועדינות.
השיר נחשב פורץ דרך משום שהיה אחד משירי המיינסטרים הראשונים של אמן אמריקאי לבן ששילב רגאיי בצורה אותנטית ומרכזית.
סיימון הקליט את השיר בקינגסטון עם מוזיקאי אולפן ג'מייקנים שעבדו עם אמני רגאיי מקומיים. באותה תקופה רגאיי עדיין לא היה נפוץ מאוד מחוץ לג'מייקה, ולכן הצליל של השיר נשמע חדשני ומרענן לקהל האמריקאי.
הבס העמוק, הקצב הרגוע והאווירה החמימה מעניקים לשיר תחושת ריחוף עדינה – בניגוד לטקסט שמדבר על כאב ואובדן. דווקא הניגוד הזה הוא חלק גדול מהקסם שלו. פול סיימון מצליח לקחת חוויה מאוד פרטית ולהפוך אותה למשהו אוניברסלי – שיר על פרידה, אהבה והתקווה שמשהו מהקשר לעולם לא באמת נעלם.

 של השיר הוא אחד השירים הכי קלילים, צבעוניים ומזוהים עםזהו . השיר שיצא בשנת 1972 הפך עם השנים לקלאסיקה אהובה בזכות הקצב המדבק, האווירה החופשית והמסתורין שבטקסט.
באופן מעניין, פול סיימון עצמו הודה לאורך השנים שגם הוא לא באמת יודע להסביר בדיוק “על מה” השיר. המילים מתארות שני נערים – “אני וחוליו” שמסתבכים באיזושהי תקרית מסתורית ליד חצר בית הספר.

“Mama pajama rolled out of bed
And she ran to the police station”

אבל השיר אף פעם לא מגלה מה באמת קרה. יש רמזים לשערורייה, בריחה או צרות עם סמכות, אבל הכול נשאר מעורפל במכוון. דווקא העמימות הזאת הפכה לחלק מהקסם של השיר. הוא מרגיש כמו זיכרון ילדות חצי אמיתי וחצי דמיוני – מלא חופש, מרדנות והרפתקה. מבחינה מוזיקלית, זה אחד השירים הכי קצביים ושמחים של סיימון בתחילת שנות ה־70. השיר משלב פולק אמריקאי, פופ קליל, השפעות לטיניות הגרוב שלו יוצר תחושה של תנועה וחופש כמעט מיידי. למרות שהמילים מדברות על בלגן ובריחה, המוזיקה נשמעת מלאת חיים ושובבות. אחד האלמנטים הבולטים ביותר הוא עבודת כלי ההקשה, שנותנת לשיר תחושה רחובית וחמה.
“Me and Julio Down by the Schoolyard” מצליח להרגיש צעיר גם עשרות שנים אחרי שיצא. יש בו תחושת חופש נעורים, שובבות ואנרגיה שלא התיישנה. זה שיר שלא חייבים להבין עד הסוף כדי ליהנות ממנו – פשוט להיסחף עם הקצב, הדמויות והאווירה.

17. Diamonds on the Soles of Her Shoes (1987)

אחד השירים הכי צבעוניים, חדשניים ומזוהים עם פול סיימון  מהאלבום האגדי Graceland  משנת 1986.
השיר נחשב לאחת הדוגמאות הבולטות ביותר ליכולת של סיימון לשלב בין פופ אמריקאי למוזיקה אפריקאית בצורה טבעית, חמה ומלאת חיים.
השיר הוקלט במסגרת המסע המוזיקלי של סיימון לדרום אפריקה ־ באמצע שנות ה־80, בתקופת האפרטהייד.
סיימון שיתף פעולה עם מוזיקאים דרום אפריקאים רבים, בהם להקת האקפלה  Ladysmith Black Mambazo, שפותחת את השיר בהרמוניה קולית מרהיבה בשפת הזולו – אחד הרגעים הכי איקוניים באלבום
השיר מתאר אישה עשירה וזוהרת -יש לה “יהלומים על סוליות הנעליים”, דימוי שמסמל עושר מוגזם וסטטוס כמעט בלתי נתפס.
אבל כמו הרבה שירים של פול סיימון, גם כאן יש שכבות נוספות.
השיר עוסק בפערים בין עושר לעוני, בין חומריות לרוחניות, ובין חלומות למציאות. הדמות המרכזית נראית נוצצת מבחוץ, אבל מתחת לפני השטח יש תחושה של בדידות וריחוק.
יש בשיר אירוניה עדינה: יהלומים על הסוליות הם משהו שלא רואים סוג של עושר מופרז שכבר איבד קשר למציאות.
השיר משלב בצורה ייחודית: מוזיקת mbaqanga דרום אפריקאית פופ אמריקאי, פולק  מקצבים אפריקאיים עשירים , הרמוניות ווקאליות מסורתיות  הבס הקופצני, הגיטרות הקלילות והשירה הזורמת יוצרים תחושת תנועה וחום כמעט חגיגית. למרות שהטקסט נוגע בנושאים חברתיים, השיר נשמע שמח, ריקודי
הקליפ של השיר, שבו סיימון מופיע לצד Ladysmith Black Mambazo,  עזר להפוך אותו ללהיט גדול ב־ MTV בשנות ה־80. בהופעות חיות, השיר הפך לרגע חגיגי במיוחד בזכות האנרגיה הקצבית והשירה הקבוצתית שסוחפת את הקהל.

השיר יצא ב 1970 באלבום האגדי Bridge Over Troubled Water. של סיימון וגרפונקל. למרות שהשיר נשמע קליל וכיפי, יש בו גם תחושת תסכול ובדידות שמסתתרת מאחורי הקצב המדבק והאנרגיה החמה.
פול סיימון סיפר שהרעיון לשיר הגיע ממפגש מוזיקלי ספונטני עם חברים, שבו הם התחילו להכות בקצב על שולחנות וספסלים ולהקליט את הצלילים. הקצב הידני הזה – מחיאות כפיים, דפיקות ותיפוף מאולתר  הפך לבסיס של השיר ונתן לו תחושת רחוב חיה ומשוחררת.
התוצאה היא אחד השירים הכי “לא מלוטשים” אבל גם הכי אנרגטיים בקטלוג של סיימון וגרפונקל.
במרכז השיר עומדת דמות בשם ססיליה, אישה שהדובר אוהב, אבל שגם שוברת את ליבו שוב ושוב:

“Cecilia, you’re breaking my heart
You’re shaking my confidence daily”

מצד אחד זה נשמע כמו שיר אהבה פשוט על מערכת יחסים לא יציבה, אבל לאורך השנים פול סיימון רמז שססיליה יכולה להיות גם סמל למשהו רחב יותר – אולי השראה יצירתית, מוזה או אפילו תהילה.כלומר, “ססיליה” היא לא רק אישה, אלא משהו שהדובר תלוי בו רגשית למרות שהוא פוגע בו.
מה שהפך את “ססיליה” לכל כך מיוחד הוא השילוב בין פולק־רוק, מקצבים לטיניים, הרמוניות קוליות חמות,קצב כמעט מסיבתי. הבס הקופצני, מחיאות הכפיים והשירה הדינמית יוצרים תחושת שמחה כמעט בלתי נשלטת, וזה מעניין במיוחד כי המילים עצמן די עצובות.
זה אחד הדברים שפול סיימון הצטיין בהם: לקחת כאב רגשי ולעטוף אותו במוזיקה שמרגישה חיה ומלאת אור. שיר שמצליח להיות גם עצוב, גם מצחיק, גם מתסכל וגם ממכר  הכול בתוך פחות משלוש דקות.

Kodachrome  יצא בשנת 1973 מתוך האלבום There Goes Rhymin'  Simon והפך במהירות לאחד מלהיטי הסולו הגדולים של פול סיימון
השיר נשמע כמו חגיגה של זיכרונות, נעורים וחופש  אבל מתחת לאווירה השמחה מסתתר גם מבט מפוכח על נוסטלגיה ועל הדרך שבה אנחנו זוכרים את העבר.
קודאכרום היה סוג מפורסם של סרט צילום צבעוני שייצרה Kodak בשנות ה־50, ה־60 וה־70 הוא נחשב לאיכותי במיוחד בזכות הצבעים החזקים והחמים שלו.
בשיר, "קודאכרום" הופך לסמל של זיכרונות “צבועים” בצבעים יפים יותר מהמציאות עצמה. משמעות השיר במשפט המרכזי:

“Kodachrome, they give us those nice bright colors”

מדבר לא רק על צילום  אלא על הדרך שבה בני אדם זוכרים את החיים. העבר נראה לנו לעיתים יפה, צבעוני ותמים יותר מכפי שהיה באמת.
השיר מלא תחושת נוסטלגיה, אבל היא לא לגמרי תמימה. יש בו גם אירוניה עדינה. סיימון כאילו אומר: כן, הזיכרונות שלנו יפים, אבל אולי זה רק הפילטר שאנחנו שמים עליהם.
מוזיקלית, זה אחד השירים הכי קלילים ושמשיים של פול סיימון – שילוב של פולק־רוק, השפעות גוספל וקאנטרי , כלי נשיפה מלאי חיים, קצב דוהר ואופטימי. האווירה מרגישה כמו נסיעה בכביש פתוח בקיץ אמריקאי.
הקולות המלווים בשיר בוצעו על ידי להקת הגוספל The Dixie Hummingbirds,  שמוסיפה תחושת חום וחגיגיות.
השיר מצליח לתפוס משהו מאוד אנושי: הנטייה שלנו להסתכל אחורה ולזכור את החיים בצבעים חמים יותר.אבל במקום להפוך את זה לשיר עצוב או כבד, פול סיימון חוגג את הזיכרונות האלה. הוא מבין שהם אולי לא לגמרי אמיתיים, ועדיין יש בהם יופי. זה שיר שמרגיש גם אישי וגם אוניברסלי, גם נוסטלגי וגם מלא חיים. ובעיקר, הוא מדגים את הכישרון של פול סיימון לקחת רעיון קטן ופשוט  כמו סרט צילום  ולהפוך אותו למדיטציה מוזיקלית על זמן, זיכרון והתבגרות.
מכיוון ש“Kodachrome” היה גם שם מסחרי רשום של Kodak , חלק מתחנות הרדיו חששו להשמיע את השיר מחשש לפרסום סמוי או בעיות משפטיות.למרות זאת, השיר הפך ללהיט גדול מאוד והגיע למקום השני במצעד האמריקאי.

השיר יצא בשנת 1977 כסינגל מתוך האלבום Greatest Hits, Etc. והפך עם השנים לאחד השירים המזוהים ביותר עם כתיבה בוגרת, שקטה ומלאת חרטה.
“Slip Slidin’ Away”  עוסק בתחושת החמצה  ברגעים שבהם החיים “מחליקים לנו מבין האצבעות” בלי שנצליח לעצור אותם.
השיר מציג כמה סיפורים קטנים של אנשים שונים, שכל אחד מהם חווה התרחקות, אובדן או קשר שלא התממש: הורה שמתרחק מהילד שלו , אדם שלא מצליח להגיע לאהבה שלו , אנשים שמחמיצים רגעים חשובים בחיים המשותף לכולם הוא תחושת הפספוס – דברים שיכלו לקרות, אבל לא קרו.
הפזמון והרעיון המרכזי קיים במשפט:

“Slip slidin’ away, slip slidin’ away
You know the nearer your destination, the more you’re slip slidin’ away”

זה שיר על פרדוקס החיים: הרצון להתקדם מול התחושה שהכול חומק.  לפעמים ככל שאנחנו מתקרבים למה שאנחנו רוצים – כך הדברים דווקא מסתבכים או מתרחקים.
.מוזיקלית, השיר שקט, עדין ומבוסס על גיטרה אקוסטית רכה , מלודיה איטית ומהורהרת , עיבוד מינימליסטי , שירה כמעט לוחשת. הבחירה הזו מדגישה את האופי הפנימי והאישי של הטקסט.  זה לא שיר דרמטי, אלא שיר של מחשבה ושקט.
 “Slip Slidin’ Away” מצליח לגעת כי הוא מדבר על חוויה כמעט אוניברסלית – התחושה שדברים חשובים בחיים לא תמיד מסתדרים כמו שתכננו, אבל במקום ייאוש מוחלט, יש בשיר גם רוך. הוא לא מאשים ולא צועק – הוא פשוט מתבונן. וזה מה שהופך אותו לכל כך חזק: הוא נותן מקום לשקט של ההחמצה, בלי לנסות מיד לתקן אותו.

השיר יצא הוא בשנת 1975 והיה למעשה איחוד קצר ומפתיע של סיימון וגרפונקל, כמה שנים לאחר הפרידה המתוקשרת שלהם. השיר הופיע גם באלבום הסולו של פול סיימון Still Crazy After All These Years וגם באלבום של גארפונקל Breakaway.
למרות שהקול ההרמוני שלהם נשמע נוסטלגי ומוכר, התוכן של השיר רחוק מאוד מהעדינות החלומית של “Bridge Over Troubled Water”. זה שיר כועס, לחוץ ומלא תחושת מחנק.
השיר מתאר אדם שגדל בעיירה קטנה ומרגיש שהמקום חנק אותו נפשית ורגשית. העיירה מוצגת כמקום משעמם, מדכא ואלים בצורה סמויה. השורה הידועה: “Nothing but the dead and dying back in my little town” (“אין שם דבר מלבד המתים והגוססים בעיירה הקטנה שלי”) ממחישה עד כמה הדובר מרגיש שהמקום חסר חיים ואופק.
אחד הדברים החזקים בשיר הוא הפער בין ההרמוניות היפות והמוכרות של סיימון וגרפונקל לבין המילים האפלות והמרירותהמנגינה מתחילה יחסית רגועה ופולקית, אבל הפזמון מתפרץ באנרגיה כמעט רוקיסטית עם תופים חזקים וגיטרות – דבר יחסית חריג עבורם.
יש שראו שיר  גם ביקורת רחבה יותר על פרברי אמריקה, קונפורמיזם חברתי, תחושת תקיעות, חלום אמריקאי ריק מתוכן. פול סיימון עצמו גדל בקווינס, ניו יורק, אבל השיר לא מתייחס דווקא לעיירה ספציפית אלא לתחושת ניכור כללית ממקום הילדות.

סינגל מוביל מתוך הפסקול והאלבום One-Trick Pony. זה אחד השירים האנרגטיים והקצביים ביותר בקריירה שלו, והוא סימן שינוי חד יחסית מהכתיבה הפולקית-רכה של שנות ה־70.השיר הוא כמעט “סיפור מוזיקלי” שמסופר דרך זיכרון. הדובר מתאר ערב אחד בחייו שבו המוזיקה הופכת למרכז הכול – לילה של נגינה, ריקודים, אלכוהול ואנרגיה קהילתית. לא שיר של עלילה מורכבת, אלא על חוויית התעוררות מוזיקלית: המוזיקה נכנסת לחיים, משנה את האנשים, ויוצרת רגע כמעט מיתי של חופש.
אחד הדברים הבולטים בשיר הוא המבנה הקצבי שלו: פתיחה כמעט מדוברת, בנייה הדרגתית של מקצב, התפרצות של כלי הקשה,שכבות של כלי נשיפה ופרקשן. השיר מבוסס מאוד על קצב, כמעט לטיני-קריבי באווירה, עם השפעות של סול ופאנק. השיר מסמן מעבר – פחות פולק אקוסטי אינטימי, יותר מוזיקה עולמית, מבוססת גרוב, התחלה של הכיוון שיגיע לשיא מאוחר יותר ב־Graceland (1986), כלומר  שיר שמרמז על “פול סיימון החדש”: אמן שמתחיל לשלב השפעות גלובליות וקצביות. שיר חגיגי, קצבי ומלא חיים, שמציג צד אחר של פול סיימון – פחות מהורהר ויותר גופני, קהילתי ומונע-קצב

השיר יצא בשנת 1986 והפך לשיר המזוהה ביותר עם האלבום האגדי Graceland – אחד האלבומים החשובים והמשפיעים של שנות ה־80. זהו שיר פופ קצבי, צבעוני ומלא חיים, אבל מתחת לאווירה השמחה מסתתר משבר זהות עמוק של אדם בגיל העמידה.
הדובר בשיר חווה סוג של בלבול קיומי: “?A man walks down the street/ He says why am I soft in the middle now” כלומר: אדם מסתכל על חייו ושואל מה קרה לו – למה הוא כבר לא מרגיש חזק, בטוח או צעיר.
השיר עוסק בחרדת גיל, אובדן זהות, בדידות, תחושת חוסר משמעות, ניסיון למצוא מחדש שמחה וחיות, אבל פול סיימון מציג את הכול בצורה קלילה, הומוריסטית ואבסורדית כמעט. פול סיימון הקליט חלקים גדולים מהאלבום בדרום אפריקה עם מוזיקאים מקומיים בתקופת האפרטהייד.  התוצאה הייתה משהו חדש לגמרי למיינסטרים האמריקאי של שנות ה־80. מה שהפך את השיר למיוחד היה השילוב המוזיקלי של מקצבים אפריקאיים, בס דומיננטי, כלי נשיפה
הקליפ של הפך לקלאסיקה של MTV בזכות השחקן צ'בי צ'ייס, ש“שר” את רוב המילים,פול סיימון נראה קטן ושקט לידו. הכול מלא הומור עצמי ואבסורד. הקליפ תרם מאוד להפיכת השיר ללהיט ענק.

השיר  יצא בשנת 1966 ונחשב לאחד השירים המרגשים והמזוהים ביותר של הצמד סיימון וגרפונקל. (נכלל באלבום: באלבום Parsley, Sage, Rosemary and Thyme)
שיר על געגועים – אבל לא רק לבית פיזי, אלא גם ליציבות, אהבה ושייכות. הדובר הוא מוזיקאי נודד שנמצא בדרכים, כנראה במהלך סיבוב הופעות, ומרגיש בודד ומנותק:
“Every day’s an endless stream/ Of cigarettes and magazines” – החיים בדרכים מוצגים כשגרתיים, מעייפים וריקים רגשית.
הפזמון: “Homeward bound/ I wish I was” (“בדרך הביתה  הלוואי שהייתי”) אינו  הכרזה אלא כמיהה. הוא עדיין לא בבית – רק חולם להגיע אליו. הבית בשיר הוא לא רק מקום גיאוגרפי אלא ביטחון, אהבה, שקט נפשי, מקום שבו האדם לא צריך “להופיע”. זו אחת הסיבות שהשיר נשאר אוניברסלי – גם אנשים שמעולם לא היו מוזיקאים מתחברים לתחושת הרצון לחזור למקום שבו מרגישים שייכים.פול סיימון כתב את השיר כשהיה באנגליה בתחילת הקריירה שלו. לפי הסיפור המפורסם, הוא כתב חלק ממנו בתחנת רכבת בעיר ווידנס (Widnes) בזמן שחיכה לרכבת. תחושת המעבר והבדידות של תחנות, נסיעות וחיים זמניים נמצאת בכל השיר.
מה שמיוחד ב־“Homeward Bound” הוא שהוא שוברת את הרומנטיקה של חיי מוזיקאי מצליח. במקום תהילה השיר מדבר על עייפות, ניכור, געגוע לאינטימיות, חיים חסרי שורשים. זה אחד הנושאים שפול סיימון יחזור אליהם שוב ושוב בקריירה שלו.
מבחינה מוזיקלית, השיר יחסית פשוט – גיטרה אקוסטית, מלודיה עדינה, הרמוניות קוליות מושלמות דווקא הפשטות הזאת יוצרת תחושת כנות. הקול של גרפונקל מוסיף שכבת רוך ונוסטלגיה שהופכת את השיר לעוד יותר אנושי.

share

1 אהבו את זה

share

1 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן