הגדרת הבייבי פוקס כ"טריפ הופ" ו"אמביינט" אינה ממצה. אפשר להוסיף גם: דאב, רגאיי, סול. איך להגדיר את הקטע "ליידיבירד" ששרה כריסטין אן ליץ’? זה הרמוני, קליט ומחלחל. דיסק ציפורי לילה עם כריסטין, אלקס גריי ודוייט מלונדון שהתנסו בפיוז’ן מוזר, ריחופי,
המוסיקה מסמנת המודעות לקשר עם עולמות אחרים, כך מלחש האיש של יאלו בפתיחה. רעמים מתגלגלים מבשרים על מסע המסתורין של הצמד השוויצרי. הסאונדטרייק הסיפורי מורכב מדאנס אימפרסיוניסטי, עם אתנחתאות שונות – מזמור כנסיתי, אוריינטאל מיוסיק . יאלו כהרגלה בונה מיני
בהתחלה שקעתי באיזו אווירת נועם היפנוטית. עד שהגעתי לקטע 5 שנקרא ,LE REVOLTE, ואז חזרתי שוב לחלקת יער של חלום רחוק בצלילי חליל. ושוב, בקטע 7 שינוי אווירה להאוז אפריקאי. השוואות? אולי לא הוגן להשוות את הדיפ פורסט הזה לקודמים,
מה מהארבעים קטעים יכול לאפיין את האוסף. "חיים במונו" הצרפתי של מונו ואולי "רומיאו" של בייסמנט ג’קס או "קפה דה פלר" המיוחד של ד"ר רוקיט או "קרייזי אינגליש סאמר" של פיית’לס. וגם "גרוברמדה" וג’אז נובה". אם יש משהו ייחודי באוסף
אם מישהו ציפה מהצמד גרי קוביין ובראיין דוגאנס לפריצת דרך בתחום האלקטרוני, אז באלבום החדש זה לא קרה. אחרי 6 שנים הם נפגשים בצומת שבו מתחלפים אורות פסיכודליים, ושיש בו גם אמביינט, טריפ הופ, אתני, פולק סונגס, ביטלס ופינק פלוייד
מוסיקת המעליות של העתיד? יש פה יותר מזה. "הייר אינטליגנס אג’נסי" עם "ספיד לרן" בראשון מארבעת דיסקי האוסף, מוכר מאוד, "אינרספייר" ב"מחוץ לגוף" הוא אמביינט יפה. 41 קטעים, חלקם יצירתיים יותר חלקם הם רקע עיטורי למלא חלל. שמות? חבל על
פול שוורץ, מוסיקאי אמריקאי, לקח אריות מפורסמות אל מכונות האלקטרוניקה ואל העיבוד הקל כדי לתפור להן בגדים חדשים. זה יותר מתוחכם מאשר עשו למשל, אשפי המיקסים למוסיקה ליתורגית גרגוריאנית. מה שאטרקטיבי הם העיבודים, החצוצרה שמשתלבת ב – ADDIO מתוך "לה
יוצאים הרבה אוספי צ’ילאאוט אלקטרוניים. סדרת קפה דל-מאר מרחה את הסגנון הזה עד מיאוס. אבל הצרפתים מהרובע הלטיני שיחקו אותה. זה אוסף שמנסה להימנע מקלישאות, קולקציה צרפתית עם טעם ג’אזי שנוסף להאוז, לקצבי הברייק והמידטמפו ואפילו כמה אמני ג’אז מוכרים
מייקל גודפרי שעומד מאחורי האוסף הזה בן 19 הקטעים מדבר על חוויות מיסטיות. האיש מאמין כי מוסיקת אמביינט היא הכי קרובה לאלהי, שאנחנו לא יכולים לראות או להגדיר. שרשרת אמני ברייטון, ששמותיהם לא יגידו כלום. מה שיותר ברור הם הסאונדים,
אוסף שמחבר דאנס ומוסיקת עולם. די ג’יי מרטין מוראלס שערך אותו, יצא מקונספט פלורליסטי לא פשטני. הפתיחה של הצמד "באדמארש & שרי" היא גרוב עם אלמנטים של המזרח וג’אז, צ’יצ’י פראלטה ב – UN DIA MAS מתחיל פלמנקו ומגיע לברזיל מקבלים
אולאף גאטבורד, איש מינכן, לשעבר ממפיקי "ויה קון דיוס", מייצר מוסיקת אוירה אלקטרונית, כלית וקולית, רכה, הזויה, מלודית גם אוריינטאלית, לעיתים. זו בפירוש לא מוסיקה לסופרמרקטים. יש בה השפעות, אפקטים והרבה השראה ודמיון. "אפרודליק" נשמע כפסקול מתח. ההמשך DIVIDED DREAMמראה
גם לסט טרופה בדרום צרפת יש חופים שטופי שמש מושכי תיירים, מה שמוביל את יצרני המוסיקה ליצירת תמהיל מתחרה לאוספי איביזה. זה סלט שפורץ גבולות בתערובות של צ’ילאאוט, אמביינט, דאנס, מוסיקת העולם ולהיטי מועדוני אנדרגראונד. פלמנקו מתחבר לבוסה, לאוריינטאל-דרבוקות בסאונדים
חברת "מיניסטרי אופ סאונד" ערכה 35 קטעים בשני דיסקים, הנמצאים בתוך קופסה קטיפתית, רקומה באותיות זהב. לכאורה אין קשר בין אם. סי סטריאו, פאטה עלי קאן, דאד קאן דאנס, TALVIN SINGH LIGHT, קלאנאד, מובי, JAKATTA פרדריק, שושילה האמאן. בכל זאת
מוסיקה אלקטרונית מחזרת חזק אחרי האתני-אוריינטאל. הדיסק מגיע מדנמרק. פיטר מוסמן היוצר, המתכנת בקלידים שוזר עם הנגן הרב-כלי מסקה (סיטאר, בנג’ו, עוד, כינור) אמביינט אקזוטי. שני הקטעים הראשונים "מחפש עצה ממומחה" ו"ארבלה" מסמנים כיוון הזוי ומיוחד של סאונד אוירה שלוקח
אחרי אלבומם הראשון "604", נכתב על רביעיית הגברים והנשים בשחור משהו כ"להקת האלקטרו פופ הגדולה הראשונה של המילניום הזה". אולי הסופרלטיב גדול עליהם, אבל אין ספק שנולד הרכב אלקטרו מיוחד. זה דיסק של פופ סינטיסייזרים וקולות נשיים ריחופיים-מרוחקים, עם קורטוב
ג’וקר 611", "דה סטרייק בוי", "ויזיט ונוס", דינו פררי. מי אלה? לא יודע וגם לא חשוב. שמתי הדיסק, שקעתי בחצי תנומה, קראתי עיתון, התרווחתי בכורסה. מהדורה ב’ של קטעי צ’יל-אמבייינט. האווירה סקס-הרמונית, מסתורית משהו. תערובת של דאנס אווירה, מקצבי רקע.
יש חיים אחרים למוסיקה הישראלית. האוסף יכול לייצג אותנו יפה בשוק של המוסיקה האלקטרונית. על הקטע הראשון "סטרונג וורלד" חתומים עידן רייכל את עברי לידר, וזו תערובת מלו-אתנית מקורית שמסמנת כניסה יפה אל העולם האלטרוני. בתחנה השניה אלה אסטריקס וליאור
שימו את הקטע השלישי הנקרא "אל תעשה דבר", קצב דאנס, סלסול נשי באוריינטציה מזרחית. מדונסס קליל, צבע אתני. המוטו הוא של המוסיקאי הספרדי ממחוז איביזה, התואם הקונספט של קפה דל מאר: הצלילים הם רקע לאיזושהי מצב של רוגע משחרר על
תרצו, זוהי תמצית הצ’יל העכשווי, מיוחד ולא שטוח כמו זה שמכירים ממתכוני השקיעות. האוסף מכניס לקצב ואווירה מיוחדים. 17 קטעים של יוצרים ומבצעים שלא יגידו הרבה. החוכמה היא לייצר מעין תסריט אווירה, ואחדים מהקטעים מספקים את זה עם תבלינים סוגים
טובי מרקס, הוא "בנקו דה גאיה", מוגדר כאיש הטכנו הגלובלי. האוריינטציה: חיבור קצבים אלקטרוניים עם כל מה שמריח כטרנד, דאנס דאב, או אוריינטאל. הדיסק השני נפתח ב"רוח מדברית", בסימפול שירת עופרה חזה בקצב דאנס. הסימפול נמצא בדיסק היותר רילקסי בין
משך 79 דקות אתם יכולים לעצום עיניים, להקרין סרט אוונגרד ללא פסקול, לדמיין עולם אחר. ב.אשרה האשף הברלינאי של האלקטרוניקה המיסטית, רוקח מסיבה של "נופים מוסיקליים" הזויים, בדאון ביט, במיד טמפו. הקונספט הוא מרחב מוסיקלי אינסופי של צלילים. מוסיקה סינמטית,
לפי האוסף, מוסיקת הצ’יל-אלקטרונית הישראלית נמצאת באחת משעותיה היפות. כשם הדיסק, יש יכאן צירה מגוונת, מלודית, שיוצאת מאנשים מוכשרים, שהאלקטרוניקה היא אמצעי בידיהם. 11 קטעים נוצרו כאתגר במסגרת הקונספט של הדיסק, שהוא כבר שלישי בסדרה. אפילו הרכב טראנס כמו "אינפקטד
המניפולציות המוסיקליות של המלחין הצרפתי אריק לוי זכורות משני דיסקיו הקודמים, אבל הנוסחה שלו עם כל הדרמה והקיטש שבה כנראה לא תסייע בדיו. גם כאן הוא מערב מוטיבים של מזמורים ימי בניימים, מוסיקה קלאסית ופופ אלקטרוני. הזמרת לנה ג’ינגרן תורמת
לא בטוח שכל להיט סיקסטיז מה-22 מבטא השפעת סמי הזיות על הכרת-תודעת היוצרים. צליל הגיטרות ב"חברי ג’ק" של ה"סמוק" זה פסיכדלי. תהיה הקונוטציה השלילית אשר תהיה, האוסף הכולל את "קליפוריה חולמת" של "האמהות והאבות", "חור בנעלי" של ה"טראפיק" "עפיפונים" של
איך מצטמצמים המרחקים בין היפ הופ, ראפ, אתני וטכנו. באוסף המלהיב ישנם מעט מאוד מוכרים. 18 הקטעים חוברו ככה שתיוצר אווירה לא שגרתית. דוקטור רוקיט, אספינאג’, דה גראסרוטס, דה בל קפה בנד, מרקוס ניקולטי, ג’וליין פברה ואחרים, אבל השמות לא
הדיוות במופע שני שעורך ערוץ VH1 הן סלין דיון, שר, שקירה, הדיקסי צי’קס ואנסטסיה. אם "דיווה" זה משהו גדול מהחיים, אז שר נראית כאן הרבה יותר אלהית ב-BELIEVE מאשר סלין דיון ב-I’M ALIVE. קטע מסעיר: הדיוות מצטרפות למחרוזת אלביס. אבל
ג’ורג’ מרטין מפיק הביטלס, פנה לחברים להשתתף בפרוייקט הצדעה למופלאים, שבמרכזו קטע שכתב הנקרא "סוויטת "פפרלנד". רובין ויליאמס ובוב מקפרין עשו דואט שובב מ"בואו יחדיו", גולדי הון צוחקת על "לילה של יום מפרך" וג’ף בק תירגם את "יום בחיים" לקונצרט
זמרות הפופ לשלטון! ובאמת, איזו שליטה. איזה אוסף. תגידו שם. עורכי האוסף (מה חבל שנבחר שם כה שחוק כמו Voices) לא לקחו כמעט סיכונים. לקחו את השמות הגדולים את הלהיטים האולטימטיביים, ובאיזשהו מקום טוחנים לנו את הראש: בכמה אוספים חלק מהשירים
שנות השבעים? נדמה לי שהשישים נמצאות כאן חזק. "באפאלו ספרינגפילד" שפותחים את האוסף עם For What It’s Worth שיר מ-1966 מסמנים את הטון הכללי שהיה אז במוסיקה האמריקינית , שנשלטה ע"י סגנון פולק-רוק. לא רק דילן עמד בראש המחנה. גם
ג’אז קפה נשמע כמתכון למוסיקת רילקס, ולא היא. האוסף הוא סלט עם הרבה ירקות ופירות. זה גם לא בדיוק SMOOTH ג’אז, אלא תמהיל רס סגנוני קצבי. אני לא מדבר על זמרים מוכרים כמו נינה סימון, סרג’ גינסבורג, קווינסי ג’ונס, סרג’יו
