"מרסי, בון סואר", אומר גץ לקהל, ופותח ב"גראנד אמור" של ג’ובים, ואנחנו מקבלים את גץ כמו שאוהבים לשמוע. פריס 1982. טנור-סקס הכי חם בעולם, רביעייה שעושה פיור ג’אז, וכנראה שבפריז זה נשמע אחרת. הסקסופון של גץ פריך ואלגנטי, והפסנתר של
ההקלטות מ-96 מאששות את ההצדקה שבציפייה לכל דיסק חדש שלה. יש בו אלמנטים שהופכים אלבום ג’אז ווקאלי למרגש. טונים מבוקרים שמשדרים MOOD והארה פנימית. קחו את DREAMY של ארול גארנר וסידני שאו. מישהו כתב שהשירה שלה מזכירה את הנגינה של
להקשיב לקית’ ג’ארט באימפרוביזציות סולו פסנתר – זו חוויה מהסוג שלא מקבלים בכול יום בהקשבה לדיסק חדש. זה סוג אמני הג’אז, שאתה שומר לו אמונים, ומתעניין בכול חדש שלו. הניסיון מלמד כי ג’ארט תמיד ייקח אותך לשטחים חדשים, יצלול לעומקים שהוא
מהקשבה להקשבה, מגלים עוד דברים מרגשים בנגינה שלה. שמעתי את ברבר בארץ, ידעתי שהיא מיוחדת, אבל כאן יש מימד אפילו מפתיע, ביחס לציפיות. 10 שירים-סיפורים חדשים מושרים בטונים אינטימים נוגים תחושתיים. דוגמית: "יכולתי לאכול את מילותיך", שיר אהבה לפרופסור, סקס
מתיני הגיטריסט והיוצר מנסה 25 שנה להרחיב גבולות המרחב המוסיקלי שלו. שם האלבום, "לדבר על העכשיו" מבטא את המוטיבציה הזו. בסיס האנסמבל שלו נשאר הפסנתרן לייל מייס, פרטנר ליצירה, נגן הבס סטיב רודבי. מצד שני, הוא הכניס חדשים: המתופף המקסיקני
בשידוך בין ג’אז ומקצב אפרו-קובני אין שום מהפכה. אבל בתיחכומו, בדמיון שופע, סוסה מכניס לתוך הסלסה והג’אז את מושא השידוך שלהם – המיקצב האפריקאי. הצ’ה-צ’ה-צה יוצאת מפולפלת, באילתור שמח, אך לא פשטני כשסוסה (פסנתר, מרימבה) אינו פוסח על האלמנט הריקודי.
הפסנתרן והמלחין איברהים, יליד קייפטאון, לקח את טריו הג’אז שלו וחיברו עם 80 כלים של הסימפונית של רדיו מינכן. דניאל שניידר שעיבד את 11 הקטעים כתב הפתיחה ITUS, סימפוניה עם קצב של 6/8. כל השאר זה איברהים, המחפש הדינמיקה והצבעים
וניגש מיד לרשימה. סוני רולינס בסקסופון מנגן "במצברוח סנטימנטלי" עם רביעיית הג’אז המודרנית, קנונבול אדרלי גם הוא בסקסופון עושה את "גודביי" עם הפסנתרן ביל אוואנס. מיילס דיוויס את "מתי אתאהב?" עם שלושה מתאבנים כאלה – קשה להתווכח כאשר מדובר בקונספט
היחס שלי לספיירו ג’יירה מעורב. לפעמים היא נשמעת לי "מכונה משומנת", פיוז’ן מצוחצח אך לא מחלחל, ועיתים זה צירוף מענג של ריתם אנ’ בלוז ושאר תבלינים לטינו-איספניים. ככלל, האוסף מעיד על חבורה מהוקצעת בהנהגת הסקסופוניסט המעולה ג’יי בקנשטיין, שמצליח להימנע
הסקסופון טנור שלו לא נשמע כל-כך חם כמו בערבים ההם בקופנהגן. הקלטות מ-1987 ומ-1991, כמה חודשים לפני מותו. אני מתענג על SOUL EYES, על REMEMBER CLIFFORD. . אלה היו שנים של בשלות מופלאה לגץ. קני ברון בפסנתר לא פחות מרגש.
מי היה מאמין שבנט ולאנג יכולים להיות זוג לדואטים? אז הנה הפתעה: לא רק זוג, אלא התרקם כאן רומן מוסיקלי סוער. ראשיתו ב-1994, כשלאנג הוזמנה לשיר איתו בתוכנית אנפלאגד ל-MTV את MOONGLOW. היה לזה המשך בהקלטה נוספת, גם בהופעות נוספות.
אפשר לומר: נולד פסנתרן ברמה של ביל אוואנס וקית’ ג’ארט ואף למעלה מזה. האלבום מתמצת ארבעת הקודמים. מלדאו משרטט רישומי תחושות על רקע מקומות בעולם. מהורהר, מלנכולי, עצוב, והאלתור והמלודיה לוקחים אותו למקומות שאחרים לא היו בהם לפניו. שבעה סולואיים
היא מזכירה את הגדולות. אלה פיצג’ראלד, בלוסום דירי, דיאנה וושינגטון. זו הליגה. וכשהיא שרה "הם לא יכולים לקחת את זה ממני", יש בה יותר ממשהו מבילי הולידיי. אלבום שמוקדש לקלסיקות של ספר השירים האמריקאי כולל ALL TOO SOON של אלינגטון
אם לא עשיתם הכרה, האלבום החמישי שלה הוא הזדמנות. כל עידן מצמיח את זמרות הג’אז הגדולות. הן לא רבות, וטוב שיש סטייסי קנט אחת, אנגליה, שבחרה סטנדרט’ס של ריצ’ארד רוג’רס. היא שרה מעומק אמוציונאלי, אבל באיפוק אלגנטי, בשליטה נפלאה בקול.
43 קטעים בדיסק משולש של סווינג ישן ונפלא ששופצו דיגיטלית. הביג באנדס הם של הפסנתרן קאונט בייסי, הסקסופוניסט קולמן הוקינס ונגן הויברפון ליונל המפטון. הקלטות בין 1937 ל_1960. ברשימת הנגנים נמצא ענקים כטד ג’ונס, אל גריי, פרנק פוסטר (תזמורת בייסי),
מה שעושה הגיטריסט המצויין הזה הוא SMOOTH JAZZ, ג’אז שהוא קודם כל מלודי, ללא אלתורים מורכבים. זורם באפיק מיד-טמפו. אם ניקח למשל את "נהיגת לילה" כדוגמא, אז המתכון הוא של מוסיקה קצבית בליווי קולי, משהו בגבול הקלות הנסבלת. אבל לבראון
נאטאלי יודעת לשיר. בזה אין ספק. נתחיל מהסוף, מ"מיי בייבי ג’אסט קייר פור מי", מהקצביים בדיסק. איזה ביצוע. ברוב הדיסק, נאטאלי מתמסרת לבלדות אהבה נוגות. לא מנסה להיות עכשווית בכוח. כשהיא שרה "אין לי דבר טוב יותר לעשותו", זה סטייל
טיטו פואנטה עושה "טייק פייב" מפולפל. "מונגו סנטמריה" לקחו את "סמות’ אופרייטור" של שאדיי לקרנבל הג’אז-פאנק-לטיני. אלה מתאבנים לשני דיסקים מענגים, של מוסיקה לטינית, וברשימה טניה מריה המלהיבה, טריו דה-פז, אזימוט, פלורה פורים, ריי ברטו, מרקוס ואל, אסקובדו, קנונבול אדרלי
הגיטריסט שפעם עשה סולואים עם הקרוסיידרס וסטילי דן, יוצא באלבום בסגנון הנקרא SMOOTH, מעין שילוב פאנקי-מלודי. בהרכב בולטים כריס פוטר בסקסופון טנור ובילי קילסון בתופים, שניהם חברים לשעבר בחמישיה של הבסיסט דייב הולנד. קרלטון מנגן גיטרה אקספרסיבית ומלודית ב"דונט ברייק
גבריאל מיראבסי, נגן הקלרינט יליד פרוג’ה, שניגן כאן ב"ג’אז חם" מאיטליה, הוא היום מוסיקאי מתנסה ופתוח. ההתפתחות שלו מג’אז לפולק באה מההתנסות בהרכב של רבי אבו חליל. כאן, במסגרת שלישיה הכוללת את לוצ’יאנו ביונדיני באקרודיון ומישל גודארד בטובה, הוא יוצר
דיסק כפול: הראשון הוקלט בפסטיבל "קונקורד" ב-1974. השני באולפני "קונקורד" ב-1976. ההרכבים זהים, פרט לפסנתרן. בראשון זהו ג’ורג’ דיוק. בשני: מייק מלבויין. הרי סוויט אדיסון בחצוצרה, פלאס ג’ונסון בסקסופון ג’ק האנה בתופים. וכמובן אליס בגיטרה. בראון בבס. תוצאה יחידה במינה
על המוסיקה שלו אומר דניאל: "רציתי ליצור אלבום של אקורדיוניסט, לא אלבום של מוסיקת אקורדיון". מי שמכיר את המאסטרו של אקורדיון הג’אז הצרפתי, רישאר גליאנו, יקבל מדניאל משהו ברוח הזו, ואף הרבה יותר מיוחד. שימו לב לנגן הקשה מעולה, מינינו
פרגוסון, 74 והבאנד שלו, מומחי סווינג, מגבים את שור בצליל ביג-בופ נשיפתי יפהפה, ומוסיפים לה דלק באוקטן גבוה. שור זמרת בלדות בעל 2 גראמיז, בחרה בסטנדרטים כ"רק אחד מאותם הדברים", "בסמה מוצ’ו", "עלי שלכת", "מכתבי אהבה", "מיי רומנס", "לאש לייף".
סגנון הג’אז הקאמרי המאפיין את נגני חברת ECMנקרא "צ’מבר ג’אז". ג’ון אבקרומבי, גיטריסט-על הרכיב רביעית-על המזכירה רביעיות גדולות ולמעלה מזה. קטע הפתיחה "רעיון יפה" נותן תחושה של ארבע נגנים שבאו ליצור ביחד. ג’ואי ברון בהקשה, מרק פלדמן בכינור, מרק ג’ונסון
פאנקי, גרובי, סמותס ג’אז, ריתם-אנ-בלוז. אולברייט בארבעה סקסופונים הוא גם המעבד והמפיק. המינון פוזל למיינסטרים. גם המיד טמפו, גם הקצבי ובפורמט הבלדה. הכל נשמע פרפקציוניסטי. "הביאי מעט אהבה", "איינט נו סטופינג" הגרובי מול "שנה את העולם" שזה אמצע הדרך עם
רדמן בסקסופונים מכנה את הצליל החדש "אלקטרוני מבוסס-גרוב". כמעט כל 12 הקטעים מצביעים על הקונספט, שאומר יותר חידוש ופחות התרפקות, יותר יצירה ופחות סטנדרטס. רדמן רואה לפניו לא רק האילתור, אלא הבלאנס בין יצירה לאימפרוביזציה, מה שמזכיר משהו מהאוריינטציה שאפיינה
דיסק כפול של ג’אז רומנטי, מנוגן ע"י נבחרות נגנים בפורמט שלישיה: טנור סקסופון, אורגן, תופים. זה לא ג’אז מסוג אוספי זהב מתמרחים. אלה בלדות המנוגנות ברגש ובמיומנות, בצלילים שמחלחלים. שלושת הקטעים הראשונים ביניהם "את השתנית" מנוגנים ע"י באדי טייט בסקסופון
בראד מלדאו בורח מהקלישאות המוכרות של טריו פסנתר. זה דיסק מורכב מעיבודים ותזמורים מיוחדים עד מפתיעים, מהלירי ועד הגרובי, מהמלודי ועד הדיסוננסי. מלדאו עסוק בחיפושים. כל קטע כאן הוא חלקה מוסיקלית בפני עצמה. השינויים באווירה קיצוניים. הנגנים אחד אחד. למתופף
אלבום שני של הרכב מבולוניה, פיקיצ’ו בנולי ואנדראס ראפין. התבשיל מכונה "פיוז’ן חדש". המגע בין ג’אז לפאנקי שיצרו השניים חושני, מסתורי. זהו אלבום אינסטרומנטלי הבנוי על מתחים בין מוסיקה קונבנציונאלית למוסיקה אלקטרונית, בין טכנולוגיית סאונד לכלים אקוסטיים. מצד אחד זו
הוא הפרשן הכי חם של דג’נגו ריינהרדט, הגיטריסט הצועני-צרפתי האגדי. לגרן מקדיש לו אלבום עם הרבה סטנדרטים, תיבול צועני, בטעמיו של הכנר הרומני פלורין ניקולסקו, שעושה כאן דברים נהדרים גם בהשפעת סטפן גרפלי, גם באוריינטצית פולק רומני צועני. חייבים לציין
