את האוסף ליקט לטעמו ריי בראון, הבסיסט האגדי, שניגן עם פיטרסון משך שנים. הסימביוזה ביניהם ראויה למאמר, אבל כל קטע שווה יותר מאלף מילים: זה REUNUION BLUES עם מילט ג’קסון על הויברפון, או "לפעמים אני מאושר", הקלטה מ-1961 זה ג’אז
צ’ארלס לוייד מנגן 13.50 דקות "מה נקיטה פה" של ברל. מה אפשר לעשות עם השיר הזה 13.50 דקות. אז זהו שלוייד עם הרביעיה שלו לוקח השיר למחוזותיו היפים והייחודים. זה הקטע הלא מקורי היחיד של לוייד. ההמשך הוא יציאה למסע
מישהו כתב שרק אלהים יכול להעניק לזמרת קול כזה. קשה להתווכח איתו. ההקלטות הן משני פסטיבלי מונטריי ב-91 (הרוב) וב-97. היא מגיעה ב"פרייר דאנס" לטווח נדיר בגבהיו, והיא יודעת לאיזה סטנדרטים לתת פרשנות: "יו דונט נו ווט לאב איז", "מיי
האלבום יצא במלאת לקוניק 30. לפי הרפטואר כאן, גילו לפחות 60. הוא עושה את "איי אם ווקינג" של פטס דומינו, הוא מנגן בוגי, הוא חוזר לשורשיו הניו-אורלינסים ומשתף הכומר ג’יימס מור בגוספל "תמיד יש פעם נוספת", חריג בדיסק. בקטע הנקרא
בבריטונו העמוק, מהוגני עושה מ"סין, סילד אנד דליוורד" של סטיווי וונדר אקפלה נהדרת. מתפקד על תקן טרומבון ב"פרייד אנד ג’וי", שר את "דמעות של ליצן" של סמוקי רובינסון בעיבוד לגיטרה אקוסטית, את "הושט את ידך אהיה שם" בסטייל דו-וופ. את
כשהיא שרה MOANIN הקלאסי, זה מספיק להבין באיזו זמרת מדובר. ואחר-כך ב"כל אחד מבקש רחמים" היא מציגה קו בלוזי. אוליסון שרה "ביי ביי קאונטרי בוי" של בלוסום דירי ואת "בלו מוטל רום" של ג’וני מיטשל וגם "עיני מלאך", "כמה זמן
אני מקבל בברכה כל אוסף של סינטרה, ושיקראו לזה שירי אהבה, או משהו אחר. סינטרה מצוטט: "הייתי בר מזל בחיי שעשיתי קריירה ממה שהכי אהבתי: לפרשן מוסיקה מופלאה" חמישים שירים ועוד דיסק מהופעה חיה בפריז מראים פרשנות סינטראית מהי. בדרך
מיהרו להכתיר אותו "הסינטרה הבא". כדאי לא להיסחף. הוא לא סינטרה בשום היבט. צ’ינקוטי עשה את מוקדם מהצפוי. כבר בגיל 18 הוא הגיע לאחת השחרות הראשונות של זמרי הג’אז. זמר פסנתרן, יפה תואר (מקדם קריירה לא מבוטל) שר בסגנון הסמות’
וושינגטון הולך בדרכו. הוא אחד הסקסופוניסטים המצליחים ביותר בג’אז. מנגן משהו שנוגע בסול שנוגע בפופ. סופרן סקסופון מבצע בלדה קליטה כ"אינך יכול לעצור את הגשם?" וסקסופון אלט שעושה את "נגן את הגרוב בשבילי" פריך מאוד. גרובר מספק המינון בין בלדות
"מרסי, בון סואר", אומר גץ לקהל, ופותח ב"גראנד אמור" של ג’ובים, ואנחנו מקבלים את גץ כמו שאוהבים לשמוע. פריס 1982. טנור-סקס הכי חם בעולם, רביעייה שעושה פיור ג’אז, וכנראה שבפריז זה נשמע אחרת. הסקסופון של גץ פריך ואלגנטי, והפסנתר של
ההקלטות מ-96 מאששות את ההצדקה שבציפייה לכל דיסק חדש שלה. יש בו אלמנטים שהופכים אלבום ג’אז ווקאלי למרגש. טונים מבוקרים שמשדרים MOOD והארה פנימית. קחו את DREAMY של ארול גארנר וסידני שאו. מישהו כתב שהשירה שלה מזכירה את הנגינה של
להקשיב לקית’ ג’ארט באימפרוביזציות סולו פסנתר – זו חוויה מהסוג שלא מקבלים בכול יום בהקשבה לדיסק חדש. זה סוג אמני הג’אז, שאתה שומר לו אמונים, ומתעניין בכול חדש שלו. הניסיון מלמד כי ג’ארט תמיד ייקח אותך לשטחים חדשים, יצלול לעומקים שהוא
מהקשבה להקשבה, מגלים עוד דברים מרגשים בנגינה שלה. שמעתי את ברבר בארץ, ידעתי שהיא מיוחדת, אבל כאן יש מימד אפילו מפתיע, ביחס לציפיות. 10 שירים-סיפורים חדשים מושרים בטונים אינטימים נוגים תחושתיים. דוגמית: "יכולתי לאכול את מילותיך", שיר אהבה לפרופסור, סקס
מתיני הגיטריסט והיוצר מנסה 25 שנה להרחיב גבולות המרחב המוסיקלי שלו. שם האלבום, "לדבר על העכשיו" מבטא את המוטיבציה הזו. בסיס האנסמבל שלו נשאר הפסנתרן לייל מייס, פרטנר ליצירה, נגן הבס סטיב רודבי. מצד שני, הוא הכניס חדשים: המתופף המקסיקני
זה כבר אלבום שמיני של הסופרגרופ הכוללת את בוב ג’יימס (קלידים), לארי קרלטון (גיטרה), נתן איסט (בס, שירה), הרווי מייסון (תופים). אחרי עשר שנים ביחד, הם ממשיכים ליצור SMOOTH ג’אז גרובי, אלגנטי ומלודי. מיומנותם של הנגנים בולטת בקטע לירי שקט
בשידוך בין ג’אז ומקצב אפרו-קובני אין שום מהפכה. אבל בתיחכומו, בדמיון שופע, סוסה מכניס לתוך הסלסה והג’אז את מושא השידוך שלהם – המיקצב האפריקאי. הצ’ה-צ’ה-צה יוצאת מפולפלת, באילתור שמח, אך לא פשטני כשסוסה (פסנתר, מרימבה) אינו פוסח על האלמנט הריקודי.
הפסנתרן והמלחין איברהים, יליד קייפטאון, לקח את טריו הג’אז שלו וחיברו עם 80 כלים של הסימפונית של רדיו מינכן. דניאל שניידר שעיבד את 11 הקטעים כתב הפתיחה ITUS, סימפוניה עם קצב של 6/8. כל השאר זה איברהים, המחפש הדינמיקה והצבעים
וניגש מיד לרשימה. סוני רולינס בסקסופון מנגן "במצברוח סנטימנטלי" עם רביעיית הג’אז המודרנית, קנונבול אדרלי גם הוא בסקסופון עושה את "גודביי" עם הפסנתרן ביל אוואנס. מיילס דיוויס את "מתי אתאהב?" עם שלושה מתאבנים כאלה – קשה להתווכח כאשר מדובר בקונספט
היחס שלי לספיירו ג’יירה מעורב. לפעמים היא נשמעת לי "מכונה משומנת", פיוז’ן מצוחצח אך לא מחלחל, ועיתים זה צירוף מענג של ריתם אנ’ בלוז ושאר תבלינים לטינו-איספניים. ככלל, האוסף מעיד על חבורה מהוקצעת בהנהגת הסקסופוניסט המעולה ג’יי בקנשטיין, שמצליח להימנע
הסקסופון טנור שלו לא נשמע כל-כך חם כמו בערבים ההם בקופנהגן. הקלטות מ-1987 ומ-1991, כמה חודשים לפני מותו. אני מתענג על SOUL EYES, על REMEMBER CLIFFORD. . אלה היו שנים של בשלות מופלאה לגץ. קני ברון בפסנתר לא פחות מרגש.
מי היה מאמין שבנט ולאנג יכולים להיות זוג לדואטים? אז הנה הפתעה: לא רק זוג, אלא התרקם כאן רומן מוסיקלי סוער. ראשיתו ב-1994, כשלאנג הוזמנה לשיר איתו בתוכנית אנפלאגד ל-MTV את MOONGLOW. היה לזה המשך בהקלטה נוספת, גם בהופעות נוספות.
אפשר לומר: נולד פסנתרן ברמה של ביל אוואנס וקית’ ג’ארט ואף למעלה מזה. האלבום מתמצת ארבעת הקודמים. מלדאו משרטט רישומי תחושות על רקע מקומות בעולם. מהורהר, מלנכולי, עצוב, והאלתור והמלודיה לוקחים אותו למקומות שאחרים לא היו בהם לפניו. שבעה סולואיים
היא מזכירה את הגדולות. אלה פיצג’ראלד, בלוסום דירי, דיאנה וושינגטון. זו הליגה. וכשהיא שרה "הם לא יכולים לקחת את זה ממני", יש בה יותר ממשהו מבילי הולידיי. אלבום שמוקדש לקלסיקות של ספר השירים האמריקאי כולל ALL TOO SOON של אלינגטון
אם לא עשיתם הכרה, האלבום החמישי שלה הוא הזדמנות. כל עידן מצמיח את זמרות הג’אז הגדולות. הן לא רבות, וטוב שיש סטייסי קנט אחת, אנגליה, שבחרה סטנדרט’ס של ריצ’ארד רוג’רס. היא שרה מעומק אמוציונאלי, אבל באיפוק אלגנטי, בשליטה נפלאה בקול.
43 קטעים בדיסק משולש של סווינג ישן ונפלא ששופצו דיגיטלית. הביג באנדס הם של הפסנתרן קאונט בייסי, הסקסופוניסט קולמן הוקינס ונגן הויברפון ליונל המפטון. הקלטות בין 1937 ל_1960. ברשימת הנגנים נמצא ענקים כטד ג’ונס, אל גריי, פרנק פוסטר (תזמורת בייסי),
מה שעושה הגיטריסט המצויין הזה הוא SMOOTH JAZZ, ג’אז שהוא קודם כל מלודי, ללא אלתורים מורכבים. זורם באפיק מיד-טמפו. אם ניקח למשל את "נהיגת לילה" כדוגמא, אז המתכון הוא של מוסיקה קצבית בליווי קולי, משהו בגבול הקלות הנסבלת. אבל לבראון
נאטאלי יודעת לשיר. בזה אין ספק. נתחיל מהסוף, מ"מיי בייבי ג’אסט קייר פור מי", מהקצביים בדיסק. איזה ביצוע. ברוב הדיסק, נאטאלי מתמסרת לבלדות אהבה נוגות. לא מנסה להיות עכשווית בכוח. כשהיא שרה "אין לי דבר טוב יותר לעשותו", זה סטייל
טיטו פואנטה עושה "טייק פייב" מפולפל. "מונגו סנטמריה" לקחו את "סמות’ אופרייטור" של שאדיי לקרנבל הג’אז-פאנק-לטיני. אלה מתאבנים לשני דיסקים מענגים, של מוסיקה לטינית, וברשימה טניה מריה המלהיבה, טריו דה-פז, אזימוט, פלורה פורים, ריי ברטו, מרקוס ואל, אסקובדו, קנונבול אדרלי
בהשוואה לאלבומי טריו שמת’יני עשה בעבר, "טריו 99-00" מסתמן כאחד הבוגרים-מסוגננים-אלגנטייים שלו ביותר במסגרת שלישיות. אמנם הפעם זה לא טריו עם שמות כהיינס והולנד, אבל בילי סטיוארט בתופים והבסיסט לארי גרנדייר לא נופלים מהותיקים. מת’יני מציג הפן הג’אזי הטהור, בטווח
הגיטריסט שפעם עשה סולואים עם הקרוסיידרס וסטילי דן, יוצא באלבום בסגנון הנקרא SMOOTH, מעין שילוב פאנקי-מלודי. בהרכב בולטים כריס פוטר בסקסופון טנור ובילי קילסון בתופים, שניהם חברים לשעבר בחמישיה של הבסיסט דייב הולנד. קרלטון מנגן גיטרה אקספרסיבית ומלודית ב"דונט ברייק
