לז’אנר קוראים "דרים מיוסיק", שזה "טראנס סימפוני" (לא אנוכי אחראי על ההגדרות) ואם כמו שמספרים, הצליל הזה מוצאו מהטכנו הקר, אז משהו טוב קורה לסצינת הדאנס, ויבורכו הממציאים, ובראשם מיילס שכתב את מנגינת נהדרת שנקראת HILDREN, והלהיט .FABLE הוא מספק
האלבום אינו המשך ל CONNECTED המצויין, אולם הערך המוסף האטרקטיבי שלו הוא בהיותו מסיבת מיקסים מלהיבה, מה שמישהו הגדיר "פאנקד אפ פארטי". לסטריאו יש כשרון לבחור קטעים, לחבר מיקצבים, קולות ואפקטים למסיבה שהיא הפנינג מדהים בקשת גווניו, 25 קטעים, מעברים
מישהו כתב על "הוטל": "ייש גל חדש, יש גל ישן ויש מובי". מובי הוא אמן שממשיך לגלוש על כול הגלים. אמן רב-פנים וסגנונות, מחלוצי סגנון ה"רייב", שקרץ ל"האוז", אייקון אנדרגראונד שממשיך למכור מליונים, מלחין פסי קול, די.ג’יי סופרסטאר, טכנאי סאונד מהולל.
בטורי הרכילות כתבו הרבה על צבע שערה שהתחלף לבלונד. אחרי ששומעים את האלבום, נראה שזה כמעט כל מה שאפשר עכשיו לספר על בקסטור. מוסיקלית, היא דורכת במקום, על רצפת הריקודים, אחרי שמכרה הרבה מיליונים מהקודם שלה "ריד מיי ליפס". על
הרבה קטעים כאן ישרפו את רצפת הריקודים. טוב,, מה הם היו עושים בלי מכונות הקצב המשוכללות. ה"אנדר דוג פרוג’קט" עם ה"סאמר ג’אם 2003" הוא דאנס חמים וטעים. גם ליזה סקוט לי עם "לייטלי" הוא מהסוג היותר מלודי, והאלקטרוניקה רק משפרת.
אוספי ההמשך של ה"קפה דל מאר" הם סחורת צ’ילאאוט צבעונית, אתנית יצירתית ומיוחדת הרבה יותר מצלילי איביזה הותיקים. שפע המקצבים, המנגינות, צלילה אווירה והעיבודים מראים כי כל הסכרים נפרצו. לא עד סתם מוסיקה "של שקיעות". דאנס ואלקטרוניקה שנכנסים גם למשבצת
ג’יי בי דנקל וניקולס גודין, אשפי מוסיקת אווירה, חוזרים במה שהם יודעים לעשות הכי טוב, ומי ששמע את "מון סאפארי" מבין פחות או יותר מה הראש של שני הצרפתים האלה. שני רומנטקינים עם אוזן אחת בעבר ועין אחת בעתיד, שמייצרים
סאוני (SAWHNEY), בן למהגרים מהודו שנולד בצפון מזרח לונדון, רוקח באלבומו השישי (שיוצא אחרי PROPHESY המעולה) תבשיל מעודן של סגנונות שמורכב מכול השפעותיו, גם ההודיות. "עינים מזרחיות" בהשתתפות נטשה אטלס הוא דאנס טעון אווירה, מהיותר מיוחדים-מרגשים באלבום. "מלאכים נופלים" הוא
"דיסקוטק" אומר לנו אילן בן שחר, עורך האוספים המתגעגע, הוא בכלל מושג שנולד אצל הצרפתים. "פופ קונצרטו אורקסטרא", "אוטוואן", "דזיירלס", סרון, ג’ילברט מונטנייה, סילווי ורטאן, מישל פוגן. מי מכיר? 2"פרנץ’ דיסקו" ו"פרנץ’ טרופיקאל", דיסק כפול, מחזיר לרחבת הריקודים עם משב
שמעתי 35 להיטי פט שופ בוייז. החזקתי מעמד, אבל עם פעילויות נוספות. יש קצב, מלודיה. סגנון. יש גם סגנון. רכיבי המתכון: דיסקו, דאנס, טכנו פופ. במינון נכון של מחשבים וסמפלרים. "גו ווסט", "ווסט אנד גירל", "סברביה", "לפט טו מיי און
אנחנו בסצינת הבריטיש האוז, שנות השמונים. ג’ונתן מור ומאט בלאק מוציאים לפועל עבודות דאנס משובחות. להיט שיזהה את הקולדקאט מיידית – "עלי שלכת" באנגלית ובצרפתית. הדיסק מכיל 8 מלהיטיהם עם "אמנים שונים". ליזה סטנספילד עם "פיפל אולד און" גם יאז
שון פול די. ג’יי יליד ג’אמייקה מגיע לרחבות הריקודים בניו-יורק (האמריקנים גילו אותו לראשונה בפס הקול של הסרט BELLY בבמויו של היפ ויליאמס) עם סגנון רקיד המבוסס על רמיקסים, רגאיי, ריתם אנד בלוז. היפ הופ אמריקני, מוסיקה קאריבית וסימפולים. "תני
מתאבנים: די ג’יי אוטזי עושה את "היי בייבי" בנוסח "ג’ינג’ס חאן", החבורה האירווזיונית הגרמנית המיתולוגית. ריקי מרטין, יצרן להיטי דאנס לטיניים פורץ לרחבה עם "מאריה". תומר גלאט שערך הלך על רצף דיסקו-לטינו-דאנסי אנרגתי עד כוחני כשהמטרה: להרים מסיבה. בסקציית הגימיקים
אחרי עשור שנים של דאנס/האוז, משהו טוב קורה לפיית’לס. זה מתחיל ב"מאס דיסטרקשן", טקסט פוליטי-חברתי אנטי ממסדי אנטי גזעני שנדמה לי שהוא חריג של ממש באלבום. לא מדובר במהפך, אבל בהחלט שינוי שמראה כי פיית’לס הרגישו כי מיצו את הפורמולה
טום פינדליי ואנדי קאטו הם דואו דאנס לונדוני שהרכיב מוסיקה כמעט מכול מקצב שמאפיין את הביט המודרני, משהו בין "מאסיב אטאק" ל"כמיקל ברדרס". במופע שהוקלט בבריקסון אקדמי בדצמבר 2002, מוקרנים על המסכים אילוסטרציות וידאו ארט חלקן סתמיות חלקן אפקטיביות. המוסיקה
כמה פעמים צעקו לו מהקהל: "יאסו יודה". ויודה, עם כול האפר והאבק והיגון – מעולם לא שכח את נפש קהלו. גם כשהוא שר עוצמות של כאב, תמיד ידע לחזור ולשמח, לא כאקט מסחרי. זה עניין של יושר פנימי, כאילו אמר,
כצפוי נפתח האוסף ב"כמו צמח בר" בביצוע חווה אלברשטיין. סביר להניח שהיימן רואה בשיר פסגת יצירתו, ויש לו יצירה שראויה להרבה סופרלטיבים. אבל לפני הסופרלטיבים, השירים והביקורת, מעניין מה כותבת חוה אלברשטיין על יצירתו במבוא לחוברת המפוארת והמאוד מפורטת (סיפורי נחצ’ה הפיקנטיים על כל
בנט הוא זמר ג’אז. בלוז אינו בדיוק הכוס תה שלו, אבל במלאת לו 75, הלך בנט על בלוז בדואטים עם חברים. סטיווי וונדר מנגן מפוחית ושר ב"בכל יום יש לי הבלוז", דיאנה קראל שרה איתו את "אוקיי, אולרייט, את ניצחת",
התפעלנו מהאלבום הראשון שלו LIE TO ME, והוא אז בן 16, ילד ונשמע כמו ג’ו קוקר הצעיר. והנה באלבום השני לוקח לאנג את הבלוז ועושה ממנו ריתם אנד בלוז, פאנקי, ובלדות, והפעם הוא נשמע יותר קוקר מקוקר הבוגר. כמו אז, אני
כששומעים את זמר הפולק הסקוטי שר "שירו של אלהים" של רנדי ניומן או "סלח לי אדון" של בן הארפר, מקבלים בלוז, מה בלוז – האבא והאמא של של הבלוז. עשרה שירים וביניהם פרשנויות ל"דאד קאן דאנס", סוני בוי ויליאמסון, גרי
9 הדקות ומשהו של "אני מריח עכברוש" מרמזות על הבאות. ההקלטה שנערכה בפריז ב-1979 תפסה את גאיי בשעתו הגדולה ביותר עם ריתם סקשן מעולה. זה בלוז מהבטן, מהלב ומהביצים מנוגן ע"י גיטריסט וירטואוז, פחות מרוסן מאי פעם, אבל שמגיש תמצית של
מאייל הוא קשיש הבלוזיסטים הבריטים מליגת הענקים כאריק קלפטון ופיטר גרין, והתזכורת עושה מצברוח מה-זה-טוב. שלא כמו הנ"ל, מאייל לא סופרסטאר, גם לא זמר גדול, אבל כבלוזיסט מולטי-אינסטרומנליסט (פסנתר, אורגן, גיטרה, מפוחית) הוא עשה בלוז יותר אמריקאי מאנגלי. מה שטוב
לחזור לדוקטור ששמו המקורי הוא מלקולם מאק ריבנטאק זה לחזור לימים כשבלוז התחבר לפסיכודליה ולריתם אנד בלוז הכי אינטראקטיבי. האלבום נוצר בעשרה ימים בניו- יורק ובלונדון עם נגנים כפול וולר, סופרגראס, פורטיסהד, ספיריטואלייזד, וזה רבותי, ד"ר גון במיטבו, הקול הסדוק,
בשיר מס. 2, "מאז שהתאהבתי בך", קינג שר סלואו מחץ סטייל הסיקסטיז. בן 74 כשהוא הוציא את האלבום הזה, מקונן על זה שנערתו עזבתו לאנחות. ככה זה בלוז. האהבה הנכזבת שלפני 60 שנה היא אותה האהבה הנכזבת. חוץ מזה: דה קינג
בי.בי. קינג בן 77, כשהוא מוציא את האלבום הזה, עדיין במלוא פעילותו. כאן הוא נגני צמרת כמו ג’ו סמפל ונתן איסט כדי ללכת על טווח סגנוני נרחב שנע מפופ ("מסיבות סנטימנטליות") ועד בלוזים מוכרים כמו "מחר בלילה" של לוני ג’ונסון,
הקהל בשיקאגו גילה לא רק גיטריסט וזמר מעולה, אלא מה שמוכר אצל האמריקנים כ"אנטרטיינר", שזה לא בדיוק "בדרן" במונחים הישראלים. זה אומר בין השאר – קשר כמעט טלפתי עם התזמורת המלווה, בביצועים הקוליים הוא מגיע לטווח מפתיע עד פלסט, שירת
שמונים מלאו לנער קינג. למסיבת יום ההולדת הגיעו חברים אחד-אחד, גם "לוסיל", הגיטרה הנצחית היתה שם, כמעט שישים שנות בלוז היא איתו. דוגמיות לשירים: את "מוקדם בבוקר" הוא עושה עם ואן מוריסון, לטעמי אולי הקטע הכי בלוזי באלבום הזה. איזה צליל של פסנתר,
במסגרת סדרת ה"ספיישל פרייס", זהו אוסף חזרה לשורשים של אבי הבלוז הבריטי הלבן, האיש שראיתי אותו סוחב ציוד בפסטיבל הבלוז בחיפה. בלוזים מ-1964 כ"זוחל על הגבעה" ועד 75’ כ"הולך לקחת את זמני". מפוחית נהדרת, קול זרוק משתנה, פסנתר בוגי, והקלטות
לווקר איש סאן-פרנציסקו, יש שורשים של בלוז מסורתי, אבל הבלוז שהוא מנגן נשמע מודרני, עם השפעות רוק ישן. . הקטע הפותח מגלה כמעט הכול על הבלוזיות של ווקר. זה נקרא "הבלוז המלוכלך והבזוי" והקול הוא קול טנור חודר ונהדר, תיזמורים
