מרץ ב13, 2006

התפעלנו מהאלבום הראשון שלו LIE TO ME, והוא אז בן 16, ילד ונשמע כמו ג’ו קוקר הצעיר. והנה באלבום השני לוקח לאנג את הבלוז ועושה ממנו ריתם אנד בלוז, פאנקי, ובלדות, והפעם הוא נשמע יותר קוקר מקוקר הבוגר. כמו אז, אני

כששומעים את זמר הפולק הסקוטי שר "שירו של אלהים" של רנדי ניומן או "סלח לי אדון" של בן הארפר, מקבלים בלוז, מה בלוז –  האבא והאמא של של הבלוז.  עשרה שירים וביניהם פרשנויות ל"דאד קאן דאנס", סוני בוי ויליאמסון, גרי

9 הדקות ומשהו של "אני מריח עכברוש" מרמזות על הבאות. ההקלטה שנערכה בפריז ב-1979 תפסה את גאיי בשעתו הגדולה ביותר עם ריתם סקשן מעולה. זה בלוז מהבטן, מהלב ומהביצים  מנוגן ע"י גיטריסט וירטואוז, פחות מרוסן מאי פעם, אבל שמגיש תמצית של

מאייל הוא קשיש הבלוזיסטים הבריטים מליגת הענקים כאריק קלפטון ופיטר גרין, והתזכורת עושה מצברוח מה-זה-טוב. שלא כמו הנ"ל, מאייל לא סופרסטאר, גם לא זמר גדול, אבל כבלוזיסט מולטי-אינסטרומנליסט (פסנתר, אורגן, גיטרה, מפוחית) הוא עשה בלוז יותר אמריקאי מאנגלי. מה שטוב

לחזור לדוקטור ששמו המקורי הוא מלקולם מאק ריבנטאק זה לחזור לימים כשבלוז התחבר לפסיכודליה ולריתם אנד בלוז הכי אינטראקטיבי. האלבום נוצר בעשרה ימים בניו- יורק ובלונדון עם נגנים כפול וולר, סופרגראס, פורטיסהד, ספיריטואלייזד, וזה רבותי, ד"ר גון במיטבו, הקול הסדוק,

בשיר מס. 2, "מאז שהתאהבתי בך", קינג שר סלואו מחץ סטייל הסיקסטיז. בן 74 כשהוא הוציא את האלבום הזה, מקונן על זה שנערתו עזבתו לאנחות. ככה זה בלוז. האהבה הנכזבת שלפני 60 שנה היא אותה האהבה הנכזבת. חוץ מזה: דה קינג

בי.בי. קינג בן 77, כשהוא מוציא את האלבום הזה, עדיין במלוא פעילותו. כאן הוא נגני צמרת כמו ג’ו סמפל ונתן איסט כדי ללכת על טווח סגנוני נרחב שנע מפופ ("מסיבות סנטימנטליות") ועד בלוזים מוכרים כמו "מחר בלילה" של לוני ג’ונסון,

הקהל בשיקאגו גילה לא רק גיטריסט וזמר מעולה, אלא מה שמוכר אצל האמריקנים כ"אנטרטיינר", שזה לא בדיוק "בדרן" במונחים הישראלים. זה אומר בין השאר – קשר כמעט טלפתי עם התזמורת המלווה, בביצועים הקוליים הוא מגיע לטווח מפתיע עד פלסט, שירת

שמונים מלאו לנער קינג.  למסיבת יום ההולדת הגיעו חברים אחד-אחד, גם "לוסיל", הגיטרה הנצחית היתה שם, כמעט שישים שנות בלוז היא איתו.  דוגמיות לשירים: את "מוקדם בבוקר" הוא עושה עם ואן מוריסון, לטעמי אולי הקטע הכי בלוזי באלבום הזה. איזה צליל של פסנתר,

במסגרת סדרת ה"ספיישל פרייס", זהו אוסף חזרה לשורשים של אבי הבלוז הבריטי הלבן, האיש שראיתי אותו סוחב ציוד בפסטיבל הבלוז בחיפה. בלוזים מ-1964 כ"זוחל על הגבעה" ועד  75’ כ"הולך לקחת את זמני". מפוחית נהדרת, קול זרוק משתנה, פסנתר בוגי, והקלטות

פיטר גרין מייסדה של "פליטווד מאק", ענק בלוז לבן, עושה קאמבק נצחי מפרישה. חמוש בלהקת "ספלינטר גרופ", חרש הזרוק את אנגליה ואירופה. ההקלטות הם קלאסיקות של בלוז שעברו שיפוצים קוסמטיים. האווירה בלוזית אותנטית, אם אפשר להגיד את זה ככה. נייגל

לווקר איש סאן-פרנציסקו, יש שורשים של בלוז מסורתי, אבל הבלוז שהוא מנגן נשמע מודרני, עם השפעות רוק ישן.  . הקטע הפותח מגלה כמעט הכול על הבלוזיות של ווקר. זה נקרא "הבלוז המלוכלך והבזוי" והקול הוא קול טנור חודר ונהדר, תיזמורים

בי.בי קינג אמר שאחד הדברים שנחרטו אצלו עמוק היה ההזדמנות לנגן לאחרונה עם פיטר גרין. הנאה ענקית. ואמר את זה מלך הבלוז. גרין הוא הבלוזיסט שבטעות נולד לבן. זהו אוסף של מלך שירי הדלתה מיסיסיפי, מיקבץ אולטימטיבי של בלוזים. גרין

הגיטריסט הלבקן  הוא אחד הנגנים הוירטואוזים בהסטוריה של הבלוז. מנגן מגיל 14, ספג הרבה ממאדי ווטרס, גם מנגינה במחיצתו ויש לו הרבה מאןד קטעים שראויים היו לעלות על דיסק.  מדובר בקטעים מהאבולמים שיצאו בין 84’ ל-86’. לווינטר מיתרים צרודים ונגינת

הוקר המשיך לכתוב, לשיר עד לימי קשישותו העמוקים. יהיה אבסורד להגיד שהקשיש משתפר. הוקר זה הרי אותו הדיאלקט, אותו הטון העמוק, המחוספס והמתגלגל, הכי אותנטי. ואן מוריסון חולק איתו מקרופון ב"המשחק המרפא" שהוא כתב וב"טרבלין בלוז", וזה מה-זה-בלוז. וההרכב המלווה

מה עוד אפשר לקבל ממיסטר "סלואו אנד"? תתפלאו. צמד האלבומים שהוקלטו במהלך הופעות קלפטון בטוקיו ובלוס-אנג’לס מספקים את הסאונד האיכותי ששמעתי אי פעם מדיסק רגיל, סראונדי, עוטף וחם. התמהיל יספק גם את הפיוריסטים שממתינים לבלוז מיינסטרימי טוב כמו "בל בוטום

אני אוהב את הבלוז של מור, הגיטריסט האירי הוירטואוזי. הוא עושה בלוז לבן פתוח מאוד, שמתובל במוטיבים מתקופת ההבי מטאל שלו, קלישאות נהדרות בנגינת החשמלית, וכזמר יש בטונים שלו טונות של נשמה. מקבלים 40 בלוזים כולל הלהיטים הגדולים, כמו "סטיל

מהו בלוז? אולד בלוז, ניו בלוז, שיקאגו או מיסיסיפי, שחור או לבן. בדיסק הכפול, שאלברט קינג, מאדי ווטרס נמצאים בו לצד דר’ פילגוד, דר’ ג’ון, בוב דילן טום וויטס, ואן מוריסון, נינה סימון וצ’אק ברי –  אפשר לקבל יותר מאשר

קלפטון עסוק הרבה בבלוז. וזה אלבום הכי בלוזי שהוא יצר – ארבעה עשר הקאברים לאגדת הבלוז רוברט ג’ונסון. כזמר בלוז קלפטון נשמע תמיד רך מדי, לא הכי משכנע בהבעה של סיפורים בלוזיים דכאונים, כאלה שיוצאים מהבטן. כאן לראשונה אני שומע קלפטון הרבה יותר

הו יהה. דיסק כלבבי, וההפתעה היא שזה ה"לייב" המוקלט הראשון של באדי מזה 20 שנה. טוב מאוחר מאשר בכלל לא. הקטעים נבחרו מ-4 מופעים בשיקגו ובניו-יורק. ואם מדובר, בבלוז, אשכרה בלוז, הגיטריסט הנפלא גי’ אי סמית’ היה עם באדי על

הדיסק נקרא בלטינית PAX IN NOMINE DOMINI –  "שלום בשם האלהים", קריאת קרב שהושמעה עם תחילת מסעי הצלב. המזמורים המכונסים כאן, על האבירים שיצאו לכיוון ירושלים, הם מהמאות ה-11 וה-12, מושרים ע"י מקהלת "אסטמפי" ברוח תואמת, לטינית ימי-ביינמית, שירה מרחפת,

גם מי שלא ראה את הסיינס פיקשן הזה, יכול להינות מהשירים המתחברים לפס הקול בהפקת סאונד נדירה. אמה שפלן כאן, נהנית להתעטף בסאונדים משכרים. גם סטינג של A TOUSAND YEARS תאווה לאוזניים. רוב המוסיקה היא של גראהם רוול, שילובים בין

סידי כפול של מוסיקה עתירת קצב אלקטרוני מתקדם. הבשורה מגיעה מאולפני וואריה. שמות כ"טרובי טריו", "קיוטו ג’אז מאסיב", "בן מונו" "פאונה פלאש" לא אמרו דבר. אבל זה הניו-ג’אז  שמוביל עכשיו את "סצינת בתי הקפה", מותאם גם קלאבים מכל סוג. חברת

הכול כאן באנגלית, מגיע מלייבל שוודי, קוצר שבחים במצעדי הצ’יל והאלקטרוניקה, ועדיין השמות שמאחורי הם תוצרת מקומית- יונתן דגן אשר על המחשב והגיטרות, אוריה גזית – גיטרות, חצוצרה, שירה, דוד עדה – קלידים, דני מקוב – תופים וכלי הקשה, נועה

ואליום מוסיקלי או צלילי גן העדן? לפי שמות המלחינים, וואנג ג’יאן מינג, זאנג פו קוואן, שי זי יו ואחרים, (אמיתיים?) הסינים משתלטים על האמביינט. הכלים השולטים כאן פרט לסינטיסייזר ולמחשב MIDI, תיכנות כלי הקשה הם חליל וכינור סיניים ויש פונקציה

קול מלחשש ונאנק לוקח למסע ביזארי, עם קצב ופאנק. ההאוז פוגש באמביינט. וואןוומן-שאו. היא מפיקה, היא די ג’איית, זמרת, מנגנת בכל כלי. הצלילים נשמעים כמו נלקחו מפסקול של סרט. לקולות הלוחשים נוספו קצבי ג’אז גרוביים, דגימות, אווירה אקזוטית אוריינטלית. אנג’אלי

אוהבי "דיפ פורסט", ימצאו כאן נוסחה איכותית יותר, כניסה למסתורי יער עמוק יותר, תיזמורים מלטפים, פס קול שמחפש סרט, הפסאודו_קלאסי פוגש בשמיימי, מחשבים מייצרים אקזוטיות מרשימה. צלילי חליל רוגעים. טים ווזר, מייסדי יוריתמיקס, מייצר מוסיקה לתרפיה, בין הפאגני לאלהי, הצגה

לוקחים מוטיב מוסיקאלי מבאך, הנדל, ואלס, מינואט, בולרו ורומבה, מערבבים קצת אפרו ותזמורי קיטש. את החומרים מסרו לשש זמרות ולפילהרמונית של לונדון. הטבח, קרל ג’אנקינס, מתזמר מעולה, שלא יודע גבולות. רנו, ליוויס, ודלתא הזמינו אצלו נעימות לפרסומות, שזה אומר –

איך להגדיר את ז’אר? מוסיקה אלקטרונית מתקדמת, אלטרנטיווית? אין ספק שאלבומיו הראשונים "אוקסיג’ן" ו"אקווינוקס" היו יצירות עתירות דמיון ומרתקות, במיוחד "אקווינוקס" העתידנית, מעין מסע בחלל החיצון, שופעת מוסיקליות. כאן זו מהדורה של חמשת אלבומיו בדיסקים, השניים הנ"ל פלוס "יוסטון/ליון", אלבום

מחפשים אצל אולדפילד את Tubular Bells  מ-1973 כולל סוג המנגינות המיוחדות והצליל המסונתז הייחודי. אולדפילד שלא הלהיב בכול אלבומיו בשנים האחרונות מנסה אחרי 33 שנות ליצור גם ברוח הקלאסיקות שלו. באלבום מס. 1.  הוא יותר לירי ומינורי, משתמש הרבה בפסנתר