מרץ ב16, 2006

No Longer My Concern

ב"דאנקי רייד סטרייט טו הל" שמעתי טום ווייטס. ב"דארק קאונטרי מומנט" זה טון ליאונרד כהני. זהו האלבום השלישי של  שיאי ,ממוצא אירי, סינגר סונגרייטר שהטון שלו מטעין השירים באווירה אפלולית אינטימית. הסגנון הנאראטיבי מבוסס על הומור שחור שמודגש בקווים של קאונטרי כמו

"היהלומים שבפנים"

קשה מאוד להכניסו למגירה. בלוז חשמלי סטייל השבעים, FUNK , פולק-רוק, אפרו.  שיר הפתיחה  "בשתי ידי" הוא פיור רגאיי,   ואילו AMEN OMEN הוא הסגנון האקוסטי שמזכיר, נאמר את קט סטיבנס ("מה שהחל בלחישה, נהפך אט אט לזעקה"). שיר רגש שמחלחל

"לא בצליל הנכון"

חמישיה בריטית שזה לה אלבומה השני, בסגנון סלואו פופ-רוק שזורק לכל מיני כיוונים בצליל, במלודיה ובהרמוניה. מי שיגיד – אני שומע בוב דילן או פינק פלוייד או וולווט אנדרגראונד או ניק דרייק, לא אתווכח איתו.  10 קטעים מלודיים מושרים ע"י

"מונה ליזה אוברדרייב"

מתיו הרברט, המפיק של ביורק, הוא זה ששידרג את סולנית "מולוקו", רושין מרפי,  באלבום הבכורה שלה.  אלבום מאוד לא רגיל. אישי מאוד. אלבום של אוירה ושל מסיבה. מזכיר את הגישה של ביורק. דאנס פאנקיי ("הלילה של המלכה המרקדת") , צ’יל, בלוז, בוסה,

"תיבת נוח"

כמה מיוחדות צמד האחיות קוקו את רוזי בקברט המוסיקלי הזה, קולות ביזאריים, יללות חתולים, מוסיקה א-סימטרית, מתיקות לא צפויה, קצבים שבורים, קולות ילדותיים. נוגעות, מתרחקות. אווירה פריזאית.  הצטלבות דרכים בין בילי הולידיי, ביורק, טום ווייטס. איך להגדיר? לא יודע. אינדי-פולק?

דרייבינג ריין

האלבום (2001) מתמקד בתחושותיו בשלוש השנים  מאז איבד את לינדה ועד FREEDOM, שיר מרטיט שנכתב אחרי אסון התאומים ב- 11 בספטמבר.   מקרטני פותח בזעקה, בצליל בס אקוסטי: "לא רוצה שתאכזביני שוב/לא רוצה להיפגע שנית/לא רוצה ללכת שוב בדרך הבודדת". זה

משיכת חבל, טאג אופ וור

המפיק המהולל של הביטלס, ג’ורג’ מרטין, חוזר לשתף פעולה עם מקרטני. לא שזה עזר למקרטני לחדש את המוסיקה של הביטלס, אבל להיות יותר ממוקד. יצא אלבום מגוון, גיטרות אקוסטיות, בלדות רומנטיות, קצת רגאיי, רוקאבילי עם קארל פרקינס, שיתוף עם סטיווי וונדר

רד רוז ספידוויי

למרות היותו אלבום מטולא, עדיין "רד רוז" נחשב בין הטובים בקריירה של פול שאחרי הביטלס עם שירים כמו  Big Barn Bed, "עוד נשיקה", "כאשר הלילה", וגם My Love   המתקתק עד שמאלצי העוסק בנפלאותיה של לינדה. Puk  עדיין נהדר במלודיות ובהרמוניות,

להקה במנוסה

גם מי שחיפש קווים מקבילים בין האלבום הזה למוסיקה של הביטלס התקשה למצוא, אם כי יש מי שהוא הזכיר להם במידת מה את "אבי רוד". מקרטני נמצא כאן על נתיב אחר עם שירים עתירי דמיון כמו Jet הסוריאליסטי, "בלובירד", פופ

Ram

הסולו השני של מקרתני אחרי הביטלס, בו הוא משתף את העזר כנגד לינדה.  הזמן שחלף  מראה כי מדובר בהפקה מאוד ייחודית-מקורית של פול שנעה בין פופ פשוט לפופ מתוחכם – מעין מיני סוויטות כמו Uncle Albert/Admiral Hasley, "המושב האחורי של

שירים עונתיים מלטביה – Beyond The River

מי שאינו מכיר את הפולק העכשווי של לטביה, ואני לא הכרתי, יקבל את כאן צלילים שהם תמצית יפהפיה של פולקלור שורשי, מכל מיני אזורים, ופרט לקטע אחד, זו אינה השירה הרוסית הטיפוסית. הלהקות שנבחרו מוסיפות מימד כמו "פוסט פולקלורי", והאיכויות

(Porte Bonheur (El Sur

יליד תוניס, תושב צרפת, נגן בס כפול, שחוזר כאן לכול התחנות וההשפעות של דרכו המוסיקלית, שזה אומר – המוסיקה של אגן הים התיכון על כול גווניה והדיאלקטים שלה. ביסמוט לפי הדיסק הזה הוא מוסיקאי עולם מובהק – בשל היכולת שלו

הפתיחות לאתני, מביאה למדפים הרכבים שבחיים לא היו מגיעים אלינו. הלהקה הזו, שעושה מוסיקה מקדונית מרתקת, שדווקא ביקרה בארץ בפסטיבל "דרך המוסיקה" ומזלנו שהקסימה את מנהל המחלקה האתנית בפונוקול. המוסיקה שעיבד פרופ’ דראגן דוטובסקי היא תמצית מזוקקת של האותנטיות המקדונית,

פיקסו בעיני

זה הדבר האמיתי, אם אתם מחפשים זמר פלמנקו אותנטי. הבעיה שלי אישית: אני לא ממש מת על שירת פלמנקו עם כול הצעקות הדרמטיות, והאוליי-אוליי. ענין של טעם, כי דייגו ללא ספק – מצויין בסוגו. דייגו,הזמר שיחד עם בבו ולדז הביא לעולם את

Haman Foli Kan

פאמודו הוא גדול מתופפי הדג’מבה (Djembe), תוף אפריקני (שמבטאים גם ג’מבה), ממשמרי הפולקלור המסורתי של גינאה.. תוף גביע, השייך למשפחת כלי הקשה שמקורם  במערב אפריקה. על הדג’מבה מתופפים בידים חשופות, התוף עשוי מעץ מגולף חלקו העליון של התוף עגול ועליו מתוח

לרקוד על הידיים

הרכב של 6 נגנים מצרפת, שכל אחד מנגן לפחות על 2 כלים. המגוון האינסטרומנטלי,  מקלרניט, טרומבון ועד בנסורי, טמפורה וסיטאר,  והשימוש בתיכנות הוליד היתוך יחיד בסוגו ובפירוש לא קקפוניה. אלמנטים הודיים, אפריקניים וג’אז יוצרים מרקחת שמגיעה עד הדראם אנ’ באס,

בשירי גוראן בשירי גוראן ברגוביץ

להגדיר את מה שאוזני שמעו כ"מוסיקה יוונית" או "בלקנית"? בעידן שהמוסיקה רומסת גבולות, נלך על  "מוסיקת העולם". דאלארס אהובנו הלך אצל המשורר הגולה מסרייבו, מלחין סרטיו של אמיר קוסטריצה, "שעת הצוענים", "חלום אריזונה" קיבל עזרה והשראה כולל עיבודים והוציא את

פגישת מלאכים

מה, לעזאזל, מביא לקשר הזה בין מקהלת מזמורים גרגוריאנים לראגה הודית? מעבר למוסיקה, מדברים כאן על מסר של ניפוץ מחסומים תרבותיים, אבל בסופו של דבר רק תוצאות השזירה בין צליל הסיטאר של יוסטאד והקולות השמיימיים של האנסמבל הצרפתי יוכיחו, אם

סמר

דלאל מקיבוץ סמר מנגן בעוד את "בגדד ברצלונה", ופתאום גולש ל"צור משלו".  זוהי האמת התרבותית האותנטית שלו המתנקזת לצומת תרבויות כמעט בלתי אפשרי. דלאל הוא מוסיקאי של פיוט ונשמה, מסורת עיראקית עם השפעות מזרחיות. מיוחדת צורת ה"תקסים מקאם". הצליל פריך,

ירח וים

מרצדס סוסה כינתה אותה –  הפרשנית ההולנדית הטובה ביותר של מוסיקה לטינו-אמריקנית. אסטור פיאצולה הארגנטינאי שיבח את העיבודים שעשתה ללחניו. ווינאנדה לקחה רפרטואר מובחר של מוסיקה דרום אמריקנית, ועשתה להם יופי של ביצועים. באמת, לא חשוב מה כתוב בתעודת הזהות

בית

סוף-סוף, הלהקה האירית חוזרת למקורות האמיתיים שלה.  אחרי 15 שנות הצלחה,

Amarantine

"מתוך הלילה, הגיח היום/ מתוך הלילה – כדור הארץ הקטן/ והמילים שלנו זרמו/ יצאו למסע/ למצוא אוזניים שיקשיבו להן"   לאניה האירית (לשעבר להקת "קלאנאד")  אין על מה להתלונן. הגם שהשיר החדש שלה,  "פחות מפנינה",  אומר שלמילים אין סיכוי גדול

לה חודרייה

לך תאמין שיסמין לוי היא לא ספרדייה מלידה. לך תאמין שהיא ישראלית,  בתם של יצחק לוי, המוסיקאי האחראי על שימור את שירי הלדינו והחזנות הספרדית והזמרת כוכבה לוי.   זה אלבומה השני אחרי "רומנסה ויסמין". מדובר בדיסק פלמנקו במהותו, שירים מחבל

אינשאללה שלום, הופעה חיה בירושלים

במוסיקה עפות הרבה יונות שלום, ומשק כנפיהן נשמע לפעמים ממש קרוב.  קחו את ההופעה הזו, "אינשאללה שלום" שהוקלטה במסגרת פסטיבל העוד. מסירים כול מחסום, ויאיר דלאל, האיש שעל העוד, קורא לנגנים יהודים וערבים, חילונים ודתיים לנגן והם מתיישבים בחצי גורן

כליזמר לשולטן

בשלוש השנים שאיש כלי ההקשה והמוסיקאי ינון מועלם (יליד 1968, בן למשפחה ממוצא עיראקי) חי באיסטנבול, הוא מחפש השראה ליצירתו בהיחשפות לרב-גוניותה של המורשת המוסיקלית הטורקית. האלבום הזה בבסיסו – מוסיקה טורקית, בתוצאתו הסופית – מוסיקת העולם הגדול. תערובת של

Toy Vivo

"טוי וויו" בתרגום מספרדית אנדלוסית זה "אני חי", ואם לתרגם מטאפורית, הרי שהצלילים הבוקעים מהדיסק הזה שהוקלט בהופעה חיה באנטוורפן, הם ה"אני החי" של אבשלום פרג’ון, שמצליח בצלילי כלי מסובך ומיוחד כמו הקאנון בעל 90 מיתרים (כלי עתיק הנחשב לאבי סבו

Kathak

וירטואוז הפרקשנס, (תופים, טבלה, קולות) פותח הדיסק בקטע גרובי, ,GANAPATI  שהוא מאלתר בדואט עם ננה שרי. בהמשך,  ב"אתה זוכר את זה" , חוזר גורטו  למקורותיו ההינדיים, אבל גם כאן ההתנסות היא במסגרת הקונספט הפיוז’ני האהוב על גורטו, הכולל גם פאנקי,

אפיזודות

טאקיס הוא נגן גיטרה חשמלית יווני, מהסוג הפיוז’ני, שהלך על פסיפס קטעים צבעוני. יש כאן השפעה של "יאס",  ג’אז מלודי מחניף ברוטב צרפתי וגם דיאלקטים מזרחיים עם טרילוק גורטו בכלי הקשה. "אפיזודות" היא הגדרה של פריצת גבולות סגנוניים, אבל את

חאפלה

מדהים איך חאלד האלגי’ראי חיבר את סגנון הראי עם כל טרנד מערבי, ג’אז, רוק פאנקי, רגאיי. מופעי קיץ 97’ של חאלד באירופה היו חגיגה מחניפה. כן, ממש חאפלה. ברשימה "דידי" וCHEBBA –   המוכר מאתי אנקרי. לא מאמר אחד נכתב וייכתב

מוסיקה לקרוקודיילים

סושילה מתחילה עם מה שהיא זוכרת מהרנדה-וו האחרון בקפה בפריס. הטון המתגעגע שמזכיר במשהו את ג’ון ארמטריידינג מייצר סיפור. דרבוקה וכינורות משתפים פעולה. השיר נקרא "מה שהשתיקה אומרת" זה כבר השלישי של שושילה (הקודמים – Salt Rain ו-Love Trap) ילידת בריטניה, 

דילוג לתוכן