האלבום (2001) מתמקד בתחושותיו בשלוש השנים מאז איבד את לינדה ועד FREEDOM, שיר מרטיט שנכתב אחרי אסון התאומים ב- 11 בספטמבר.
מקרטני פותח בזעקה, בצליל בס אקוסטי: "לא רוצה שתאכזביני שוב/לא רוצה להיפגע שנית/לא רוצה ללכת שוב בדרך הבודדת". זה בא מהבטן.
ומיד בא הניגוד המרכך בבלדת פסנתר טיפוסית, "ממאהב לחברה". מקרתני מחפש מישהי להאמין בה. "הרשי ל לאהוב שוב". וזה מקרתני המינורי הקלאסי, נוגה ומחלחל. אמיתי.
שיר שלישי, מוזר, חריג, קצת מאכזב: "היא חדלה לדבר", קצב מיד-טמפו, פאנקי. זה הומור נוסח מקרטני: על אחת שמחוץ לבית היא שתקנית נוראה, אבל בבית לא מפסיקה לדבר.
DRIVING RAIN הוא פרץ מלודרמטי בפורמט רוקנרולי שגרתי. "מסתובב על צירו" הוא שיר מתפלסף באגורה שסוחט פיהוק.
מצד שני, מקרטני עדיין כותב הרבה שירי אהבה רומנטים עד נאיביים עם פשטות מלודית יפה "בדרך שלך" מנגינות הכמו שרק מקרטני יכול להוציא, בביצועים אמוציונאלים שמחלחלים. ואילו הרוק של ABOUT YOU מאזכר משהו מעבודת הגיטרות של "אייבי רוד"
יש חריגים סגנוניים כמו הקטע הגרובי "בועה זעירה" או השפעות מזרחיות-הינדיות ב RIDING TO JAIPUR, א-לה ג’ורג’ הריסון.
האלבום הזה משתווה באיכויתיו לטובים שלו כמו "להקה במנוסה" מתחילת ה-70 והוא בטח עולה על "פליימינג פיי" הקודם שלו, ובסך הכל, זהו מקרטני הזמר והיוצר המשובח. רק חבל שג’ון לנון לא איתו
