אשף ההקשה ההודי טרילוק גורטו הוא עולם ומלואו של ממלכת כלי הקשה, פרקשוניסט שבמשך הקריירה שלו מנסה להתחבר אל המערב. הפעם הוא הגיע למועדון זאפה עם רביעיית מיתרים איטלקית שאוהבת אתגרים. גורטו הוא נגן שמעולם כמעט אינך יודע מה תקבל
בשבילה הוא נוצר, רק איתה הוא קיים, מול יופייה נושך את שפתיו, בשבילו היא העולם. כמו תינוק הוא זוחל אליה, מתפתל כאוב אל זרועותיה. לא אייל גולן אשם בזה. לאשם קוראים ליאור פרחי. הייתי מת לדעת איך לכל יוצרי המוסיקה
ואפתח בבקשה לכל הזמרים ה"ים-תיכוניים": תעשו טובה לעצמכם, ולכו על כותבי מילים טיפה יותר מתוחכמים. הטקסטים האלה לא רק שאינם אמינים, הם נשמעים כמו מוצרים משוכפלים. "בלעדייך אין לי שום סיבה לחיות", "אוהב לנצח כי את הכי שלי בעולם", "כי
נתחיל מהסוף, מתובנת השיר, מהמוסר השכל שלו: "כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם". שזה כמו הביקוש לאוכל. מה יום מיומיים? לפני כן, שר ארצי שהוא לא יספר הכל. והנה הוא דווקא מספר – איך חשק בה, ואיך אחרי המלחמה,
