יוני ב28, 2010

סהר חגי וניצן קייקוב מסתמנים כצמד הפורה של הפופ הישראלי הצעיר. יצירתיים, חרוצים, נעולים על קריירה. כותבים בהזמנה. כותבים לעצמם. בוער להם להצליח, וזה טוב. אגב כך, נדמה לי , מסתמן כבר איזשהו גל של פופ עכשווי, עילי בוטנר –

יפעת תעשה מסלסלת את כאבה. אילו הוא היה נותן לה מעט, הייתה שבה אליו, מעניקה לו "את כל הכוחות שאספה בשבילו". הייתה סוגרת בורות שהוא שקע בהם, שומרת עליו מכל הרוחות הרעות. נדיבות שמחפשת אור קטן של תקווה בקצה המנהרה.

יוני בלוך משתובב בתיאור יחסו למגע אהבתה. לא פשוט הוא (מגעה), מסתכם בתשוקה חסרת תקווה המנסה לעורר את גופו התשוש. מייצרת אף כאב, עד כדי שהגוף פיתח "סיבולת לב ריאה" (מינוח מתחום הכושר הגופני) כנגד, וגם רצון לישון, ולכל היותר

ענקים כקניה ווסט, אקון הציבו רף גבוה לזמרי פופ  וריתם נ' בלוז. המוסיקה מתחילה בקונספט פופ מלוטש. לא רק המלחין המבריק, אלא הצירוף של המלחין והמפיק. בן 27 בלבד, טאיו קרוז הבריטי (משת"פ הפקות מג'סטין טימברלייק, בריטני ספירס, ליאונה לואיס,

במבול תקליטי הבנות ששוטף לאחרונה, אני מגלה הפקת פופ אטרקטיבית אצל גליה ירון (יוצאת להקת חיל החינוך, בוגרת רימון, אלבום מס. 2) ירון היא יוצרת שמשוטטת במבוכי הגיגיה ומנסה לחלץ מהם שירים. לא תמיד מצליחה להיחלץ מהיומרה. למשל: ירון פותחת הדיסק