הפרויקט "2 צדדים למטבע" מנסה לגייס מיטב היוצרים לאקספרימנט מלאכותי ויומרני לעיתים – כדי שה"מזרחים" יישמעו שרים יפה שירים של "מערביים" ולהיפך. "מורה לחיים" של עמיר בניון הוא ניסיון מאולץ לאנוס שיר מקסים של יוצר שנדמה לי מתרחק כמו מאש
רגשנות יתר זוכה גם ל"מילים יפות" בהתנסחויות ארכאיות – "לקראת בואך אשב תחת עץ הזית" (למה דווקא זית, כי זה נשמע "ישראלי"?) וגם מטפורות דחוקות כמו "נוף תמימותך", "ריח שלמותך". לזכותו של בטש ייאמר שהוא עושה מאמץ פיוטי לתאר את
אתחיל בזה שאסף אמדורסקי כמעט דרך לי על הרגליים, כשהוא ירד לארבעים שניות לנגן בתוך הקהל ולהתחכך בו. יתקן אותי אסף, אבל ככל שזכרוני עומד לי, אינני זוכר החנפה כזו בקריירה שלו. הדימוי בעיני הוא של מוסיקאי רציני, מולטי-טלנט, כפי
סולמה. מנין צצו? המחשבה הראשונה היא על קומונות השאנטי המוסיקליות האלה. שבעה חברים תופסים ראש בתובנות של הרמוניה מושלמת ואידיאליזציה של החיים. סולמה אינה המודל הזה. מצד שני: איך שבעה איש תופסים ראש משותף, מגיעים ל"הרמוניה" כשכל אחד עולם אחר.
זהו האלבום הכי רחוק מ"דברים יומיומיים כאלה". לא דיסק שמקבלים ביום-יום. הוא נפתח בתזמור אפוקליפטי מורכב – שיר על סוף העולם, מקום בלי מוות, בלי הבל, גיהנום שמרגיש כמו גן עדן. השמש קופחת לילה שלם. ובדמיונו הפורה הוא והיא נמצאים
