דברים יומיומיים כאלה

יהוא ירון

גושפנקא התו השמיני
5/5

זהו האלבום הכי רחוק מ"דברים יומיומיים כאלה". לא דיסק שמקבלים ביום-יום. הוא נפתח בתזמור אפוקליפטי מורכב – שיר על סוף העולם, מקום בלי מוות, בלי הבל, גיהנום שמרגיש כמו גן עדן. השמש קופחת לילה שלם. ובדמיונו הפורה הוא והיא נמצאים בהרודיון שלה "ואנחנו עוד משחקים באדם וחווה"… כדי להבין ולחוש למה האלבום הזה אינו עניין שבשגרה – תקשיבו עד השיר ה-12, ואחר-כך תלחצו Repeat.
ברוך בואכם לקברט של יהוא ירון. היכונו לבילוי מסוג אחר. לא חגיגה. למעשה, מסע מוסיקלי הכי לא יומיומי במסלול הגיגיו-תחושותיו.
תחנה שניה: השיר הקברטי "נמלים קטנות" – על הצורך לשנות טקטיקה כדי להתגבר על הכאבים הקטנים שלעולם אין סיכוי למצוא להם מרפא.
יהוא ירון שמביא את התיאטרון הלירי האישי למוסיקה, הוא המלחין האולטימטיבי של שיריו, הוא גם השחקן הגדול בהם. הנה האוהב שנותן דרור לדימוייו בתיאור היחסים בינו ובינה: "קומי" הוא מלודרמת רוק סוערת ומסעירה על יחסים במערבולת תחושותיו. קולו של יהוא בוקע מאי שם כמעט בהיסטריה.
ובשוך הסערה הזו, עובר השחקן לשיר במנגינה קסומה על עייפות בעיר בערבוב של זרם מחשבות עליו נישאים יתומי מלחמה רעבים, נגרים צועקים, רחוב מלוכלך ואוויר גונח, וכל מה שחוזר על עצמו כולל שיר עייף אל אהבה. קולו הגבוה והמפותל שר את השיר בהתכוונות גדולה, בהבעה אמוציונאלית מופלאה. והתזמור מטעין במתח מקרב למקום בו נפגשים ליריקה ומוסיקה למפגש שמשדר את הנרטיב האישי באמינות גבוהה כאלו כל צערו של העולם נשען על כתפיו ("עייפות")
המקצב המהיר של "לא זמן טוב" מזכיר את מקורות הפופ העממי הבלקני שכובש כל חלקה טובה. "זה לא זמן טוב לכתוב שירים", שר יהוא בפרץ קצבי וירטואוזי – "כי זה עכשיו הזמן האמתי/ זמן אמת". במהלך השיר יוריד יהוא רגל מדוושת הקצב למידטמפו –ויכריז גם כי מצבו האישי הרע גם אינו מאפשר לכתוב שירים. המעבר יקטע למפזזים את הריקוד.
שיר 6 בדיסק מספר על נערתו שמצפה ממנו סוף סוף לכתוב שיר ומתעצבנת שהוא כותב "דברים יומיומיים כאלה" (שם הדיסק) כאילו היא יודעת מה ההבדל בין שיר ללא שיר.
"כשבאנו הביתה אמרה לי נערתי/ עכשיו בודאי כבר תכתוב שיר פוליטי/ אמרתי לה: לא זה עוד אותו השיר/ אמרה לי על מה הוא?/ אמרתי לה: על זה שהזמן ירד מהפסים/ אבל אנחנו לומדים לחיות זה עם זה וזו רעה גדולה/ ועל כך שחיי אדם קשים כתמיד וכבר היו דברים מעולם/ אבל אסור לומר את זה כדי לא להרבות מרך לב ומבוכה/ אמרה לי: וזה שיר?"
הציניות והמילים של נתן זך. את "שלושה שירים שלא מכתבו חלק א'" שר יהוא כמעט כנרטיב סיפורי במהלך מלודי לא פשוט, כשברקע צלילי חשמלית בודדת שמעטרת בדיסטורשן. וכשמדברים על האינטראקציה המיוחלת בין משוררים ומוסיקה, כנראה מתכוונים למה שעשה יהוא לשיר של זך.
הטון הדואב של יהוא שר שיר אהבה נואש עד כאב חונק בגרון ב"דגל שחור", שנפתח בתזמור מיתרים אקוסטי ומסתיים בקצב חשמלי כאוטי כדי לבטא את הטראומה באהבה הזו.
בקברט שוב מפעילים אורות חזקים למקצב מסעיר שנפתח במהלך מלודי הרמוני יפהפה בשיר "ניפול" – ואם מדברים על חגיגות ציניות – זה השיר הזה.
ב"ערפל סמיך" פורץ יהוא מחסומים בערב עירוני ודוהר על מסלול תסכוליו וביאוסיו בקצב תזזיתי שתופס תאוצה כמו דהירה על הכביש הכי מהיר לקראת התנגשות. זועק ושר – מה הטעם בחיים או: "המרירות שבתוכי חוצה כל גבול, אני עוד עלול להטיח ראשי בקיר הגבס/ כשהרמקולים בסלון שרים בקול גבוה שיר מלא שנאה על אהבה והרס". המשכה של תחושת המרירות הזו ב"זוכרים" ("בבטנה של אמא זוכרים אותך")
וכדי להשתרר מהמועקה, מגיע השיר הסשה ארגובי הזה "קיים ונעלם" לסיום. תיאור ציורי של מראות טבע שמשיקים לזרם מחשבותיו-תחושותיו. יהוא יוצא מנקודת התבוננות של "לא זמן טוב" לחיים שהיו בהם קשיים וטראומות, וגם רגעים יפים וכמיהה לנופים רחוקים ומושלמים בעיני דמיון המתבונן – שממוקדים בשקיעה. מקומות של שקיעה איטית, מרהיבה, לעומת הנוף המקומי שבו האור מתקצר במהירות – על כל משמעויותיו גם הפילוסופיות.
היופי מגיע גם מהנסתר. וגם מה … פסנתר. צלילי הפסנתר, והמנגינה שסחבו אותי לסשה ארגוב. המהלך המלודי, ההרמוניה והקצב, השירה הקברטית, ההבעה התיאטרלית המתכוונת, צליל האקורדיון. מוסיקה ישראלית שכזו. מגע של תשוקה רומנטית אופטימית. סיומו של המסע המוסיקלי בעולמו של יהוא ירון, והוא בהחלט אינו דבר יומיומי.  כבר אמרתי repeat?
 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות