מה הבטיחו לילדי 73? השיר שנכתב ע"י שמואל הספרי והולחן על ידי אורי וידיסלבסקי בוצע לראשונה ביום העצמאות 1994 בערוץ הראשון ע"י להקת חינוך מיוחד עם הסולנית רוני אבני. השיר מדבר על הילדים שנולדו אחרי מלחמת יום הכיפורים. למרות שהבטיחו להם את יונת השלום כשנולדו, הם המשיכו להילחם ועדיין ביקשו מהוריהם לקיים את הבטחת השלום.
השיר לא נשמע אז שיר מחאה נוקב. היתה במוסיקה רכות ונוחם, מעין בקשת רחמים, לא ביקורת קשה, "ולכן לא נלחץ, ולכן לא נדרוש, ולכן לא נאיים". מצד שני, הוא העלה תהיות קשות, אצל מי שאיבדו את יקיריהם.
בשנים הבאות – השיר המשיך לחלחל, לצמרר, להיות מציאותי, לדבר אל הילדים שנולדו ואל הילדים לעתיד לבוא, הכיל את הטראומה של חיינו כאן, ביטא  את הכאב הגדול בעקבות המלחמה הנוראה ההיא. הבנים המשיכו בדרכי הוריהם, גם הם שלחו את ילדיהם ללחימה והגנה על המדינה. למרות שהבטיחו להם שלום ועלה של זית, הם מצאו עצמם נלחמים במלחמות הבאות, ועדיין ביקשו לחדש את ההבטחה ההיא.
שמעתי את הגרסה הנוקבת של ילדי של הילדים שנולדו ב-73 במסגרת התוכנית הסטירית "היהודים באים" ב"כאן 11". עברו מאז 50 שנה. לילדים האלה לא רק שאין שלום. הטקסט החדש אומר – אין תקווה, אין סיכוי לשינוי, לא בגלל ההורים שלא קיימו הבטחות, אלא בגלל שהם, הילדים, הפכו חסרי ישע, נטולי רצון להניף דגלי מחאה, ליזום משהו מול מה שקרה מאז גם מבחינת קיומם היומיומי. מתגוררים במרתף של … ההורים ועובדים על דרכון. מילא שלום, עליו כבר ויתרו. מה שיותר גרוע – שאין חסכונות ואין בית, ואין תוכניות ואין תקוות. כשלא מצפים – אין אכזבות. נחמה פורתא נוראה. למול הילדים שזה עתה נולדו, חוזר השיר הזה ומפעים, אבל בקונטקסט שמזכיר מחדש את המציאות הטראומטית והמייאשת בה אנו חיים.

אנחנו הילדים של הילדים 2020 – "היהודים באים" 

הבטחתם יונה, הילדים של חורף 73 בביצוע להקת חיל החינוך