ראנקין הולך על פרשנות רכה-רומנטית לסטנדרטים. ברגמן, טלוניוס מונק, רוג’רס והרט, גרשווין, לנון ומקרטני, ליאון ראסל. לעיתים, הקול והפרייזינג מזכירים את צ’ט בייקר. מתברר שגם בטקסטים פשוטים, אתה לא צריך יותר משתיים וחצי אוקטבות. ראנקין יודע מתי ללחוץ על הקול, מתי לטפס מעלה. העיבודים שמרנים, אבל נכונים לסוג זה של שירת "איזי ליסנינג". כל צליל יושב במקום. ראנקין תחושתי, אבל לא רגשני. דיסק לערב שקט, למי שצליל ג’אזי מלו-ענוג מעורר בו איזה געגוע