מיקי גבריאלוב נע בין כמה עולמות. המוטיב הים-תיכוני אוריינטלי שולט באלבום במגוון של לחנים עממים ומקוריים. הוא נע בין חופי פיראוס לערבות הבלקן, בין מקצב חפלאי אופטימי למנגינה נוגה ושובת לב. הוא משלב קולות נשיים (בתו שירה ב"לכלוכית" דואט עם אורטל אופק ב"לחיי האהבה") באוריינטציה נכונה של העשרת הקונטקסט המוסיקלי.
לא פעם ראשונה שגבריאלוב מנסה לחבר את העממי-פולקלורי לאישי . הדיסק לוקח גם לצלילי עינתוז וחאפלה הפשטניים כ"כמו שאת" ומצד אחר – תפילות אישיות נוגה מחלחלות-מרגשות כ"אהובתי" ו"די לך דמעה" לטקסטים של יענקל’ה רוטבליט. גבריאלוב נע בין העממי-קלישאי ובין אמת אישית. הכל עניין של תמהיל: מצד אחד הדיסק פונה ל"כפיים" מצד שני נוגה ומחלחל. נדמה לי שזהו מיקי גבריאלוב אותנטי, בלי לקרוץ-להחניף לקהל.
"מעוף הנשר", קטע אינסטרומנטלי, פסקול אווירה לחליל נוגה ו"קולאג’" דאנס-היפ אוריינטאלי, מראים כמה עולמו המוסיקלי של מיקי גבריאלוב התרחב והתעשר בניסיון הזה לחבר בין מערב למזרח, בין האישי לעממי.
