נתנאלה בשיר חיים כתוב יפהפה. מה שבת הקול שלה אומרת לה לעשות. זה שיר של פרספקטיבה מול הזמן הדוהר. "צאי ממך" הוא שרה. "השליכי את מחוגי הזמן", כי הרי לא תנצחי במרוץ הזה. תתנחמי במעט שנותר כזיכרון בלתי נמחק, ההד שבך. מה שיישאר.
נתנאלה מובילה את הנרטיב במנגינה ובעומק הבעה שנוגעים בעוצמה פנימית בתחושה. זה שיר של רגע דרמטי. המוסיקה (מנגינה) אינה מתחשבת מצד אחד במחוגי הזמן, אבל ההפקה ההוסיפה שכבה אלקטרו שמעצימה בצליל אוירה ייחודי את ההרמוניה והשירה של נתנאלה. הצליל הוווקאלי השמימי לקראת סיום מבליט את רוח הדברים באוריינטצית האל – זמניות. הקול הפנימי שלה משכנע שהיא שרה את תוכה.

*** מתוך חלק ב' של "ליקוי חמה"

נתנאלה צאי ממך

צאי ממך עם הקול שבך/ הניחי כבר לסוסי הזמן.
כל עוד הנחשולים שלך/ הפכו מזמן לאדוות הים.
רוח קיץ מתלהט,/ עד הלילה לא נושם.
כף ידך כר חלומותיי/ בכרמים הערב/ את היין כבר לוגם…
קחי מעט מההד שבך/ השליכי את מחוגי הזמן.
שאי את החיבוק שלא נמחק/ הפליגי אתו הרחק מכאן.
ערב קיץ בי נוגס/ עד השחר לא מהסס.
רוח את רוחי תנעים/ כל מילה היא אות ושעל,
שועלים קטנים…