הגעתי באיחור לשלומי שבן מארח את יסמין מועלם בחי בגימל בהיכל התרבות. חיפשתי ללמוד עוד משהו על התגלית הגדולה של המוסיקה הישראלית. שבן דיבר על הפרייזינג המיוחד של יסמין, הקצביות של המילים, יסמין דיברה על כנות המילים – מה שהיא מספרת על עצמה ועל החיים עצמם. לא לפחד מגבוה או נמוך או משניהם יחד. דיברו על האמביוולנטיות שמשתפקת בשירים במגע עם עולם הרשתות החברתיות. יסמין דיברה על הבית המוסיקלי האקלקטי בו גדלה. שבן הצביע על העירוב הסגנוני במוסיקה שלה – היפ הופ, ים תיכון, רוק אמוני.
יסמין הספיקה לשיר, לאכזבתי, שני שירים בלבד – "מסיבה" ו"כמה מתוק", אבל אז הגיע הקינוח המפצה: שבן הזמין את האורחת שיסמין ביקשה לארח – לאה שבת לשיחה ולדואט.
השתיים שרו "חתיכת שמיים" (של שבת) בעיבוד יפהפה של יסמין לפסנתר (שבן) וקלידים (יעל זלינגר), והשמים נפתחו, גם נבקעו מעינות תהום. בכאוס העכשווי, החזרה לשיר הזה נשמעת אולי בין תמימות לאוטופיה, אבל כמה אנחנו זקוקים להן. אלה לא רק המילים . אלו הן הפשטות, האמת הטהורה והעוצמה הפנימית. אצל לאה זה בא נטו מהבטן. אמת חיים שלה. הטקסטים שלה בלי פלסף, על בני אדם, על רגשות הכי ראשוניים. היא שרה אותם בקול-של-געגוע, יודעת להפוך את הניכור לחום, את המר למתוק, את העצב לחום אנושי בלי רבע מניירה. זמרת-יוצרת עברית אותנטית.
ויסמין? היא העניקה את הטאץ' הכמו ג'אזי הבלעדי שלה, הוסיפה עוד שכבת רגש דקה לתפילה של לאה, והיתה תחושה של חתיכת שמיים של פעם בחיים, כשהן שרו "לכל חלום שאנחנו חולמים/ יש קשר אצלנו בחיים". כמה יופי, טוהר, איזו הארה ואיזו אמת היו בדואט הזה. להלשין על עורי שהוא הצטמרר? אז הנה הלשנתי.
לאה שבת, יסמין מועלם מחפשות חתיכת שמיים מתוך 'חי בגימל' – שלומי שבן מארח
לכל צעקה שתצעק מאיש/ מישהו באיזה מקום ירגיש/ לכל שאלה שמחכה לתשובה
מישהו מנסה לגלות אותה
בכל סיפור בכל עולם/ מישהו מגלה שם את עצמו קיים
בכל שורה שמישהו אומר/ מישהו יכול עוד שורה לחבר
אני יודעת שבים/ יש גל אחד שהוא שלי
ועץ אחד שהוא שלי/ וכוכב אחד שלי/ וילדה קטנה שהיא שלי
וחתיכת שמיים
לכל איש ולכל אישה/ יש איזה חבר או חברה
לכל ספסל שמחכה לבדו/ מישהו בסוף ימצא אותו
לכל חלום שאנחנו חולמים/ יש קשר אצלנו בחיים
לכל בדידות שגדלה בצל/ צריך לתת מקום לערסל
ואני יודעת שבים..
