כבר שנתיים עברו מאז הלך לנו? הזמנה שהגיעה ל"אהבה פנים רבות לה" ב"בארבי", מצעד זמרים השרים את שיריו, הבהירה שאכן עברו כבר שנתיים. מפחיד באיזו מהירות הזמן עף. הייתה תחושה שהסתלק ממש עכשיו, אולי משום שדמותו ושיריו ממשיכים להלך בינינו
"לא צריך שתכתבו הספדים / אין לאן ללכת, אל תכינו בגדים / את הזר שקניתם תנו לאחר / לא צריך שתדליקו לי נר לא צריך שתדליקו לי נר, לא לא / לא צריך שתדליקו לי נר, לא לא" אז זהו
מה שלום שלמה ארצי? אלבום חדש באופק? תחפשו בנרות. אבל השבוע קיבלנו ממנו אות חיים. ארצי שלח קליפ פרומו של שלוש וחצי דקות שמסכם את הופעות קיץ 15. מה שנה משנתיים? – ממש כלום. מצד שני, מציינת ההודעה – כל
שלא תהיה טעות: מאיה בוסקילה אינה מייצגת את זמרי "המוסיקה המזרחית". כשהיא מבקשת ממירי רגב, שרת התרבות, לעזור לה להיכנס לפלייליסט של גלגלצ, היא מדברת קודם כל על עצמה כזמרת שחשה מקופחת, בגלל ששיריה אינם נכנסים לרשימות השידור של התחנה. אין
אני גרוע בדירוגים. בחירת "הטוב ביותר" לעולם אינה מדויקת. הרי יש טוב יותר מהטוב ביותר. אבל זה טבענו: כולם אוהבים לדרג. יש מיליון תחרויות, פרסים, פסטיבלים. לעולם לא תדע למה הסרט והשיר שבעיניך היו צריכים להיבחר – לא נבחרו. הדגש
40 שנה ל"רפסודיה בוהמית", אחד מהלהיטים הגדולים בהיסטוריה של הפופ, ולהקת "קווין" תקבל את פרס "האגדה החיה" Classic Rock Roll Of Honour בטקס פרסים המתקיים משנת 2005 ע"י מגזין הרוק Classic Rock Magazine. "רפסודיה בוהמית" נכנס לפנתיאון של הרוק בזכות הביצוע
אילו חי – ג'ון לנון היה השבוע ( נולד 9 באוקטובר) בן 75. 35 שנה עברו מאז הירצחו ב-1980. מה עבר מאז על העולם? חומת ברלין נפלה. לארה"ב קם נשיא שחור. לייב אייד. סיינפלד בטלוויזיה. 9/11. ג'סטין ביבר וטיילור סוויפט
הסרט הדוקומנטרי Amy, העוסק בחייה ובמותה של איימי ויינהאוס, בבימויו של הסרט, אסיף קפדיה Asif Kapadia, מצביע על כך שמותה של ויינהאוס אינו רק כתוצאה של שימוש באלכוהול ובסמים, אלא בעיקר פגיעה אנושה של החברה המודרנית באישה הפגיעה הזו. איימי,
בכתבה ששודרה בערוץ 10 תחת הכותרת "האם גלגל"צ מפלה זמרים", טען הזמר דודו אהרון, שהתחנה מפלה אותו לרעה. "תחנה הממומנת מכספי הציבור לא משמיעה את דודו אהרון עושה עוול לקהל שלי", אמר. בין הכועסים הנוספים, שאיימו להחרים את התחנה היו
פסטיבל הפסנתר של תל-אביב הולך ומשמין. מדברים אלינו במספרים. 60 מופעים. 250 אמנים. מישמש של הפקות, סגנונות, ואירועים. גבולות הפסטיבל הולכים ונמתחים ונוספים אולמות במתחם המוזיאון , תיאטרון הקאמרי ובית אריאלה. לראשונה גם מוסיקה מחו"ל – פיטר קמבר, מוסיקאי אנגלי
"השירים הטובים ביותר? יש משהו כזה? קנה מידה? מישהו יכול לכמת? רוב הזמן אנחנו עסוקים בסופרלטיבים שמסתיימים ב "השיר הטוב יותר", "השיר הכי יפה". שיר טוב לא התכוון להיות "הטוב ביותר" או "הכי טוב". שיר טוב לא התכוון להיות שום דבר –
דניאל יפה זכתה לא רק בתחרות. היא זכתה גם לטיפול מקצועי, שלזמרים בישראל אין סיכוי לקבל בשום מסגרת. אקס פקטור ישראל סיפקה לדניאל כל מה שהיא הייתה זקוקה לו כדי לנצח – בהעמדה, כוריאוגרפיה, ביעוץ מוסיקלי. היא קיבלה במה בלעדית
כבר שנים, מאז שהייתי עולה במעלית בניין עירית תל-אביב, כדי לתפוס מופעי פסנתר בפסטיבל הפסנתר, אני תוהה מה קרה לפסנתר בפסטיבל הפסנתר. שמו נשאר, אבל ההפקה האומנותית שמנה וגם בעטה בו. הפסנתר כבר אינו מקודש. פסטיבל הפסנתר הפך במה לעשרות
מה חבל שחוקי המשחק אינם מאפשרים הדחת שופטים. זה יכול היה להיות גימיק ריאליטי מטורף. משימה לצופים. ככל שהתוכנית מתקדמת לקראת סיומה, יורדת רמת היושבים בשולחן השופטים. אין להם מה להגיד. הם ממחזרים וממחזרים, הכי גרוע – פולטים דברי הבל
כמה צפוי: טל גינת, הזמרת האיכותית, הכי מיוחדת בתחרות הודחה ע"י השופטים עצמם. הם בחרו על פניה את יוסי שטרית, זמר מעולה כשלעצמו, ועדיין מייצג יותר ז'אנר ויכולת סלסול מאשר יכולת פרשנות. הפופוליזם ניצח גם הפעם. טל גינת היא זמרת
ריאליטי, ריאליטי, אבל יש רגעים, שצריכים לקחת משהו נגד בחילה. אלמוג קריאף שרה "לוחמת" (איציק שמלי) וסיפר כי השיר מוקדש לאימו. והנה בשידור מיקמו את אמו מולו, וזו עשתה תנועות ידיים כאילו היא רוצה לטרוף אותו. זו הייתה אחת ההצגות
הבחירה של דודו איבגי ב"אני גיטרה" של נעמי שמר בשלב מאבק ההישרדות מול אוהד ועוז הייתה בחירה בנשק הצלה של להיות או לחדול. זהו שיר שקשה למעוד בו, במיוחד ברגיסטר הקולי של איבגי, שממשיך להשתמש בו כבר כסוג של גוון-גימיק
ליבי כבר לא. משה פרץ ועברי לידר אהבו את הפרשנויות השקטות שלה לבלדות. שירי מימון התעקשה על "הפצצה" או כפי שהתנסחה: "רציתי שתפציצי". לא התייחסה לשירה, לביצוע היפהפה של As Tears Goes By. השופטת שירי לא הסבירה מה בדיוק המטרה בהפצצה
חיכינו לה שעה. לא נורא. אחרי הכל זמרת שמכרה 200 מיליון אלבומים וזכתה באין ספור פרסי המוסיקה המובחרים יכולה להרשות לעצמה לדפוק איחרו קל. מסיבת עיתונאים במלון. מה כבר תוציא ממריה קארי ברבע שעה. מישהי שאלה אותה אם היא תשיר
השופטים התפעלו מהביצוע של דניאל יפה ל – End Of Time של ביונסה. עברי לידר נסחף בסופרלטיב: "את הזמרת היחידה בארץ שיכולה לשיר ביונסה". אני לא חשבתי על ביונסה אלא יותר על ההעמדה והעיבוד הבומבסטיים שהאפילו על הזמרת. עברי לידר,
זה היה ברור כמו שמש ישראלית ביום קיצי: אחרי המחאות על הדחתו – דודו איבגי יוחזר. מה זה חזר. חזר בגדול. באקס פקטור נוסח ישראל, אין חוקים. הדחות? אין בעיה. צפו להתפתחויות טובות. אם תקום מחאה, ישברו את החוקים. בפרק
השאלה שהשופטים שאלו לאורך הפרק: "האם זה מספיק לשלב השידורים החיים"? ברור שהאודישן הבודד על מדשאות הווילה אינו יכול לספק תשובה. בהדחות הפעם, נדרשו השופטים להתייחס לכל האודישנים ולהגיע להחלטה. אם לתת ציונים לשופטים לקראת ההופעות החיות, שירי מימון –
איזה ביצוע הרביצה ליבי ל – I'm Going To Town של רופוס ויינרייט! הדיוק, חלוקת האנרגיות, המינון הרגשי. העוצמות הפנימיות. לא רצה לפני השיר. פורטיס, שמכיר אותה עוד מימי "פינגווין", התרגש. אבל הוא צריך לשחק אותה שופט. יצא לו משפט
נכון אמר ליאור נרקיס, היועץ למשה פרץ, לאוהד ועוז: פרץ הוא מספיק מקצוען כיוצר וכמעבד פתוח, שהוא לא יקבע את גורלם על פי הז'אנר ה"מזרחי" עמו הוא מזוהה. דווקא נרקיס שתיעל את עצמו לאפיק מוסיקה מזרחית מאוד מכוון מטרה (בידור) נשמע
הפיה עם מקל הקסמים הלכה הביתה. הסלסול של מזלי ניצח את קסם השירה של ליקה. נימוק ההדחה יישאר חבוי בהסתודדות בין היועצת מאיה דגן לשופטת שירי מימון. הן יודעות טוב יותר ממני וממך, הצופה, מה עומד מאחורי החלטתן. האם הייתה כאן
שמעון פרס הציג אותם, החמיא להם, גם ענה על חלק מהשאלות שהם נשאלו. העתונאים השואלים ביקשו להפוך את המוסיקה שחקן משני בסיפור של שני המוסיקאים הגדולים. שאלו אותם על ביקור בסוסיא. קייטנו ולוזו ענה בצורה צנועה, מסודרת, לא מתחמקת. שאלו
מדוע דודו איבגי הלך הביתה? לטעמי, על רקע המסלסלים למיניהם, טובים ככל שיהיו, הוא האקס פקטור הכי מיוחד שאפשר לקבל בתוכנית הזו. יש לו מצד אחד, דימוי של השכן הכי מסכן שממול, הבחור מהמכולת של פרוספר בשדרות. מצד אחר: שנון,
אני פונה ליוסי אליאס, העורך והבמאי הראשי של אקס פקטור ישראל. אנא ממך. די! הפכת את התוכנית לריאליטי דביק, מנג'ז, על סף הדוחה. בלגן אחד גדול של סיפורי מאחורי הקלעים שאמורים לסחוט דמעות, דילוגים לרגעים טריוויאליים מתים בשולחן השופטים בנימה
התקשורת עוסקת הרבה בזוהר ארגוב שלאחר מותו. היא שיצרה את האגדה והעצימה את המיתוס. השבוע, במלאת 60 להולדתו של ארגוב, ניתקלתי בעוד ניסיון לסחוט את הסיפור. שגיא בן נון ראיין עבור "וואלה" שורה של ידוענים, שנדרשו לשאלה: אילו ארגוב היה
גם הטריקים והמניפולציות להעצמת הסקרנות והמתח כבר אינם עוזרים להפיג את השעמום, שנמתח ונמתח, כאילו הצופה צריך לעבוד שעות נוספות וגם לחטוף אינספור פרסומות. "מחנה האימונים" הזה מייגע ברמות. דוגמא: עברי לידר החליט שעטרה אבו ומזלי ימין "יושבות על אותה
