היפ הופ הוא הבלוז המודרני. שפוך צרות ותסכול כפי יכולתך, אבל אל תשכח שאתה בז'אנר בידורי. הקהל לא ממש יקח ללב ולריאות. גם אורטגה מבין, שהביאוס לא יכול ללכת בלי קולות נשיים שמימיים ארוזים במלודיה יפה. הטקסט? שגיאות של כתיב
קופצני, מינימליסטי, מנוכר, בריט פופ ישיר במהדורה עברית כלשהי. שופכים זרם תודעה מקרי של מילים, מערבבים עם לה לה לה, ומריצים על פסקול רוק מהיר. מה יצא? אינסטנט פופ קר כקרח. אני לוקח משפט מהשיר: מה הם עשו בחיים שלהם
עדיין "וולקאם טו יזראל". לא יברח האלבום הזה. כל שיר ממשיך להיות נכון לאתמול-לעכשיו גם למחר. פה ושם בתוך העננות הכבדה של הדג נחש, ישנם סימנים של התבהרות חלקית. לבנאדם בשיר יש שאיפות אבל עדיין "לא עישן את כולם", בבוקר
שיר אחרון שהוא כותב לה. כמה שירים כתב לה שהתעייף? (עד כותבים שירים לאהובות?) יורה בדמותה בחושך, אך הוא זה שמת, רוצה עוד פעם לקבל את מה שהיה בה ולהתאהב. אהבה היא עניין פסיכי. מחרטטים הרבה. לבנאדם יש פצע פתוח
"אני שר בלי סיבה", מסיים מאור כהן את האלבום בקצב ואלס, ומפרט את כל הסיבות שבגללן הוא אינו שר. למה בכל זאת שר? – "כי ככה זה יצא". שניקח את מאור כהן ברצינות? זהו, שלא תמיד לוקחים את מאור כהן
התחלתי בקליפ: Jailhouse Rock! בכלא מעורב נשים גברים רוקדים את השיר של דניאל יפה, זוכת אקס פקטור ישראל העונה השניה. למה כלא? חיפשתי בשיר. היא נעצרה, הוא מתקדם, היא רוצה להיעלם כי אין מי שיחבק אותה, מי שינשק אותה. השאיר לה
סיפור קצר: אלישטיין הלא מוצלח התעקש להיפגש איתה. הציע סרט או פיצה. בסוף זה היה על בקבוק יין ומבט מחורמן. לפני שנכנסו לבית הנטוש, התברר לה שיש לו גראס וכובע עם פנס. זהו. הילה רוח לקחה את הטקסט הכחוש והשיבה בו משב
תשאלו את דורון מדלי, מי שכתב את Toy, יחד עם סתיו בגר – מי ניצח יותר באירוויזיון – הוא או נטע ברזילי. לפי הראיון שלו בערוץ 2 (מהדורת החדשות של שבת 26.5) – אין מקום לחשוב אחרת: "זה ברור שאני
אטרף נזכרים ב"אודליה" 28 שנים אחרי ששנכנסה לרפרטואר שלהם. האם אודליה נשארה נסיכה צעירה ומקפיצה? רגע, רגע, יכול להיות שהזדקנה? לפי הקצב החדש של הקאבר שאטרף עושים על עצמם – אודליה מה-זה האטה. הסלסה של פעם הורידה שני הילוכים. אודליה של 1990
זה שהוא היה הכל בשבילה – בסדר. זה שהיא תלבש את החצאית שקנה לה בפריז – הולך. זה שהיא בוכה ליד הקיר במועדון הכי שווה בעיר (מה כל חשוב לציין שהוא הכי שווה בעיר? יקל על הבעיה שלה?) – אין
אהבה מהי? עידן רייכל לוקח את האהבה כיישות עצמאית. משנה סדרי בראשית. לפי התאוריה שלו האהבה לפני הכל – קדמה לאדמה, לשמש למים לשמיים, אפילו לאדם וחווה. לפי השיר – ה-די.אנ.איי של הבריאה הוא האהבה, היא הדבר הראשון אחרי התוהו
כותבי הטקסט עשו שימוש מניפולטיבי רחב בז'רגון מתחום התקשורת הסלולרית לאורכו של השיר. היא אינה מתקשרת .. "הלב שלה בממתינה" יענו הלב שלה תפוס. לא עונה. וגם: "מזמן לא שלחת לי הודעה" (סמס) "כבר שיניתי ת'תמונה שלך על המסך" ו"היית שולחת נשיקות
חוזרים לפופ אולד סקול, מנגינה וקצב של זמנים שמעוררים געגועים לעידן אחר. הפשטות הזו מגיעה בדואט של זמרת נהדרת כמו מזי כהן, לה אני שומר חסד נעורים ובגרות, ופיטר רוט, מוסיקאי בחסד, מהדור הצעיר יחסית לענקי השבעים של המוסיקה, אבל
יש כאן סיפור, ויש מסר. הסיפור – שגרתי. המסר – נדוש. יש רע – בדידות, ההיפך – אהבה. כולם רוצים אהבה. מה החוכמה? אין חוכמה. זה מה יש. כותב הטקסט רצה לתזכר סיטואציה הכי בנאלית, שהיא כשלעצמה שכיחה, אבל ברח
אחרי כל הבלגנים ביניהם, הדמעות, שפת הכאב והבדידות, אחרי שלא נשאר מהזוגיות הרבה, היא מחפשת לאהוב אותו "פשוט". מה זה הפשוט הזה? האם אלו לא אותן "קלישאות" שבאמצעותן החברים מנסים לתפור את הקרעים ביניהם? ואולי היא מתכוונת ליחסים בלי אגו ובלי
אז מה הבעיה של דסקל? האם נשתתף בצערו, בייאושו. בכשלונו. אחרי הכל הבנאדם שוב נסחף ל"הרפתקה חסרת ידיים ורגליים", והשטויות שעולות לו בדם… בהצגה של ארז דסקל יש קברניט שמדמיין עצמו משיט ספינה מקוללת ללא מטרה. אם נצרף את החלקים של
היא הרגישה לו "כמו טבע", והוא הרגיש כמו כמו סלע וענפים שמנגנים עליו. אני מרגיש קצת חוסר מנוחה, כשכותב (רוקר) עושה שמיניות כדי להתפייט על הקשר בין אהבה לטבע. יובל והב מנסה לגיייס בכוח את הטבע כדי לתאר איך הסיפור שלו נכנס
בום בום בום. מה שעובר לו בלב כשמישהי מנסה לפתותו. איך עומדים בזה? עומדים, מתאפקים, שותקים, אבל לעולם לא מפסיקים לרצות. שירת גברים מתכוונת. תרצו: הימנון המחורמנים המתאפקים, המתבגרים שנורא בא להם, אבל פיתחו מנגנון שליטה עצמית, כבישת היצר. המוסיקה:
איך תלך לישון הלילה לבדה? תעמדו בפרץ הרגשות הזה? עדן בן זקן למדה לעשות את המעבר החד משירי חאפלה מקפיצים לבלדות זולגות דמעות על יחסים על הקצה. את המנעד הקולי היא כבר אינה צריכה להוכיח, יש לה את זה, הגם שלעיתים
לי בירן מתרפק על אהבה באוריינטציה של קיטש שקיעות. חוף, העיניים, השקיפות, החיוכים, לחש אהבה, פרח, אושר. הכל כאן. אין סיבה לדאוג. הטקסט קורא להם להיצמד, להתגעגע, להתכרבל, להתחבק, להתגפף, להתלטף. יש כאן משהו אחר? על הנייר – פשטני, שגרתי. צלילי קלידים
מנגנים מנגינות, מאירים נשמות, אבל זה לא יכול להתרחש מ"שתי גחלים" כי גחל הוא זכר, ואם אלחי היה שר "שני גחלים", אין לי שום ספק, כי הנשמות היו מאירות באור חזק יותר. אלחי רפואה אכן שר כמי שחוזר לחולות כדי
"מה היה קורה" הוא ביטוי לניסיון לאתגר את עצמך בדברים שאתה מת לעשות, אבל אינך עושה. בגדול – זה לחיות על הקצה. אמיר אלמלן לא עושה מזה טרגדיה. להיפך – הקלילות היותר מנסבלת מנחה אותו גם בלחן ובהפקה המוסיקלית. מבחינת המוסיקה
השימוש ב"את" יכול להיות בעל פונקציה כפולה: לספר על עצמך או על מי שהכותבת מתארת תחושותיה. שירה קיזלשטיין אכן מאשרת במידע המצורף – ״את״ נכתב עליי ועל החברה הכי טובה שלי. אנחנו דומות כשזה מגיע לנפש שלנו ולהתמודדויות שלנו בחיים. הרגשתי שרציתי לכתוב
חיפשתי קומוניקט שיסביר פשר הדואט. אחוות אחים לז'אנר? שילוב כוחות לשדרוג קריירות? אהבת אחים למקצוע? נושא משותף שהם חייבים לשיר ביחד? חשש שהסטטיקים והבן אלים לוקחים להם את הבכורה? אייל גולן היה יכול לקחת על כתפיו דאנס חלול שכזה ללא עזרת
הוא עוד מחפש אותה "לכמה דקות, זה רק הרגל ישן", כאילו בגדול כבר – השלים עם נטישתה. מצד שני מצבו הנפשי בכי רע – "הלב דופק מהתקפי חרדה". וגם "הלב … הוא רק מרגיש שכואב לו". אז מה מצבו? בהמשך השיר
יד על הלב: אין כמעט אם לחייל שלא מרגישה ככה. הצירוף של חרדה-דאגה-חוסר מנוחה-חוסר שינה-חוסר נשימה. התהיות הקשות, המחשבות האובססיביות. כל הורה לילד מתפלל, שלו זה לא יקרה. בינתיים עוד מחזורים חדשים מתגייסים. הנייד הופך כדור הרגעה או מקור חרדה.
הפניה בגוף שני (את) למישהי כדי להביע הזדהות עם צערה, היא טכניקה שחוקה, שהכותב בחר בה כדי לייצר איזושהי הזדהות רגשית עם מי שהאמינה בגשם, ידעה שהוא ישטוף הכל. הכותב רואה את ההתאוששות שלה בידיים, בשפתיים, מתאר אותה כ"לוחמת" ש"מאמינה בגשם".
ממה היא בדיוק פוחדת? מה קרה שהיא לוקחת דברים ללב? מי הם אלה רוצים ליטול ממנה את התמימות? מה הסיפור מאחורי השירים שהוא שר לה? אור בן ברוך מגלה טפח ומכסה טפחיים בדאגתו למי שהוא שר לה פעם בלילות הארוכים. תוגת
מיקי גבריאלוב חוזר הביתה אל ילדותו. אין לו מילה אחרת פרט ל"שורשים". מהמלחינים הנפלאים של הזמר המקומי, מי שהחל את הקריירה שלו כרוקר בלהקת הצ'רצ'ילים, שהלחין את "אני ואתה נשנה את העולם", את "היא יושב הלחלון", "הכניסיני" ו"עוף גוזל" לאריק איינשטיין,
השיר נכתב מתוך מודעות כפולה המעידה על התפקחות מתוך בגרות: היחס לאחרים שדואגים ומתגעגעים, והמבט על עצמו – בתהיה על פשר נדודיו. "חלפה שנה ומה למדת?" הדואגים "אינם מבינים שום דבר", אבל הוא חש את חרדתם. הנקודה היא שגם הוא אינו
