מוסיקה ישראלית

שרית חדד נבחרה לפתוח את טקס המשואות בהר הרצל לציון 70 לישראל עם השיר הזה. בהודעה לעיתונות מצוטטת שרת התרבות מירי רגב, שמנכסת לעצמה השנה כל בחירה במסע חגיגות (בחירות) פופוליסטי, באיזונים קונצנזוסאלים בין עדות. איך אפשר לסרב לה? אז

לי גאון מספרת בשיר הקסום על חווית הציפיה לנולד. הסיפור מתחיל בכניסה לבית. בחרה לצורך השוואה -בגולם פרפר. הזחל בסוף שלב התפתחותו הופך לגולם. אצל חלק מהחרקים הגולם עוטה מעטה קשיח בתוכו עובר הזחל שינוי לחרק בוגר. הגלמים משמשים סביבה מוגנת בה גוף הזחל

כשכתבתי לפני שעות אחדות על הגרסה של אייל גולן לשיר "האם להיות בך מאוהב" של אביב גפן, עמד לי על קצה הלשון – ומה עם גרסה של גפן לשיר של גולן? האינטרסים המשותפים (תוכנית בטלוויזיה) הרי מחייבים. והנה, זה קורה: "צליל

לאייל גולן יש סיבה מדוע הלך על קאבר לשיר של אביב גפן. בשיתופי פעולה על בסיס אינטרסנטי – יש מקום למחוות. יש גרסאות שאינן מתעלות על המקור, אבל יש שירים שבעקבות ה"כיסוי" הם "מתגלים" מחדש, ביצוע שמעניק להם חיים חדשים, אפילו

הפרויקט של רביבו חוזר לאחד השירים היותר מוכרים של המשורר נתן יונתן, ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל בשנתה ה-70 של המדינה (*). יונתן כתב על זמניותם של החיים, שכתיבת השירים היא חלק ממנה, מסתיימת – עם המוות. יונתן מעמיד את האדם

אוהד חיטמן כותב את המחזמר של חייו, נוגע במהות הקשר בין יצר ויצירה. באלבום הזה הוא מצרף חלקי סיפור אישי ותוכן רגשי, ומה שחסר למחזמר – זו העלילה. אחרי "בילי שוורץ" הנפלא ברור, שהסיפור המוסיקלי הוא חלק בלתי נפרד מהוויתו כיוצר. האלבום

השיר מופיע בדרך כלל במשבצת של שירי פעוטות וילדים. המבוגר שבי, שמחפש את התמימות היפה, מתמרד, ובצדק: הוא רוצה להיות שוב ילד. אני מעריך כי זו ההרגשה שהציפה מרבית הזמרים שהקליטו את השיר.  זה אומר: גם  בשירים הנקראים "שירי ילדים"

מה אנחנו יודעים על עצמנו? אנחנו רוצים לדעת יותר, אך ממשיכים לתהות ולתעות.  רפנאל מוסקל ז"ל, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, מבין שהוא אינו מבין. המישהו או המשהו ששומעים אותו הם הנחה וסימן שאלה.  מה הוא מיוחד מאחרים? "וגם אם אין

משינה חדש הוא ציפיה לאלבום של להקת-על מקומית, כלומר – רף גבוה. שלומי ברכה ויובל בנאי הם צמד יוצרים, שאינם שולפים מן השרוול. כשהם מחדשים – יש להם בדרך כלל מה להציע. לכן – הציפיה. האלבום רובו – במצברוח מלנכולי,

גוסטו במערב וליבו במזרח, במרוקו. המפגש מוביל אל אחד מאלבומי ה – cross-cultural היפים ששמעתי מעודי. הוא שר בערבית מרוקאית (ערבית-מוגרבית), שירים מקוריים, והתוצאה מלודית להפליא, יש שיגידו "מערבית" מדי. מבחינתי – עונג אמיתי. גוסטו נוגע בשורשים שלו, אבל נמצא לחלוטין כאן, במערב,

אחרי אריס סאן, שלומי סרנגה היה הזמר הישראלי הכי יווני שפעל במקומותינו, תואם ענק הזמר היווני, סטליוס קזנג'ידיס, עם הניחוח הקולי העמוק הטיפה מלנכולי. מצד שני, סרנגה לא ויתר על זהותו הישראלית. לא פעם מצאנו אותו מקליט שירים מהשירון הקלאסי

כשנינט היתה בדרך לאלבום ראשון. סינגל ראשון., שנת 2006. אז הרגש עוד רץ לפניה באוריינטציה של הכוכב הנולד. כמה רגשני-יותר, כמה דרמטי-יותר, ככה טוב-יותר. אצלה – תן לה שיר מתאים, ומיתרי הרגש יפעילו את מיתרי הקול. קולה הדואב – משדר כניעות,

בוצר שרבט טקסט לכבוד שבעים שנות מדינה. לקח משהו מ"על נהרות בבל" ( עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן) חיבר עם המלחמות ישראל, אסון טבע, ערק וודקה, קיבוץ גלויות, טקסט מדובר של מאיר אריאל, והגיע למסקנה, שהמדינה

זוכרים את "מחוברים", סדרה דוקו ריאליטי, שעוקבת אחרי משתתפים, שמתעדים חייהם באופן עצמאי ללא מעורבות צוותי צילום? גיל בר-הדס מתעד-חושף את עצמו הכי אינטימי שאפשר בשיר.  הוא מסביר את "הטקס העצוב" שסופו דווקא נעים. על יציאה מהארון כתבו כבר הרבה.

הביצוע המחודש של באטרינג טריו (בן הנדלר, יובל חבקין, קרן דוניץ) ל"הימים הארוכים והעצובים" השיב אצלי משב רוח רווי געגועים. אנחנו בשנת 1968 (אכן, לפני 50 שנה), שנה אחרי מלחמת ששת הימים. אריק איינשטיין אחרי התפרקות "החלונות הגבוהים". שלום חנוך השתחרר

זה אושר בחתה מהכוכב הבא 5 ששר באודישן "תוכו רצוף אהבה" של ישי ריבו? בשיר הזה הוא כמו עבר שינוי מין. הטקסט – יותר אמצעי. המוטיב של "תזוזי זוזי עם המוזי" אינו יותר מאשר ביטוי למבט חרמני. הפכה לו את הערב

נורא: היא מתרסקת על הרצפה, מתנפצת מאכזבה. למות מצער? לפי השיר – ממש לא.  רגע, זה הוא שעזב אותה או היא שעזבה אותו? לפי הטראומה שלה – הוא אותה. אבל אז באה שורה ואומרת: "זאת אני שבחרתי ללכת"… אני לא

בהדרן הגיע "החומר החדש", שיר שפותח את האלבום החדש של משינה "מתים, שרים הולכים", שיר איטי, אפלולי, בלדת רוק נוגה על השוני שבינו ובינה. הדובר עף למקום רחוק עם "החומר החדש", שזורם לו בראש, היא רוצה הכי קרוב את הכל. היא צריכה תקווה. הוא

איזי, הלא הא ארז שרון, מתכונן למסיבות הקיץ. קח את עצמך, אל תבכה על העבר, דלג על פילוסופיה, קבל את כל מה שהיה בראש טוב, גם אם נראה שהכל יכול היה להיות אחרת, גם אם ניתן להתחיל הכל מהתחלה. תן

"שבעים שנה שהוא עדיין חי", "האווירה של פעם לא תחזור עוד לחייו"? לחייו של מי? על איזו אווירה מדובר? אם היא לא תחזור – אז מה הקליפ הזה שמביא את האווירה הישר מלילות יפו? מה הנושא? על מה "הוא"  מחייך אחרי

משה פרץ רוצה שמח, עושה שמח. יש לו שמח. מה מעבר? – נו, באמת. זה כמו עוד סוכר בקפה. גם השיר הזה. יותר סוכר. הרבה סוכר. מה הולך? לטיני מוקפץ? יאללה תביא לנו עוד מזה. התארגן צוות הפקה ענק. הביאו

אהבה בלי חותמת של הרבנות? איך עשרות ומאות אלפי זוגות לא חשבו על זה לפני רמי פיינשטיין? אולי חשבו, אבל נלחצו, כמו שעולה מהטקסט. בתקופה שלי, ההורים לחצו. חתונה היתה ברירת מחדל. החברה שלי לא היתה מקבלת זוגיות ללא מסגרת.

רונית שחר שרה ב"אחרי שאת תבכי ים": "ועכשיו כשמתהפך לך העולם/ ואת רוצה להחזיק חזק/ את כל מה שקיים/ אולי תתני לזה לקרוס/ כי לפעמים בשביל לבנות/ צריך קודם להרוס את הישן".  רונית אינה הורסת את הישן. הוא מדי טוב כדי

ונפתח בקורס לכתיבה יוצרת: את ה"נו" בתחילת השיר הייתי מעיף. ככה לא מדברים אל בחורה נאהבת, כשאתה פונה ללב שלה, ומהטון ניכר שהבנאדם עצוב, אבל לא עצבני. "סתם כותב" – מיותר. כי  יש ממש סיבה לכתיבה. יש כאן כוונה. לעצם