מישהו הגדיר את "אייר", הצמד הצרפתי גודן_בנואה, סנסציית מצעדי המכירות, כ"סקס פרנץ’ פופ". מתברר שזה יותר ממוסיקת רקע לזיון ברוטב צרפתי. שמעתי פופ אווירה ריחופי משהו עם אלמנטים של דיסקו, מלודי מאוד, אקוסטי, עדין. מצד אחד _ "סקסי בוי", שהוא
אלבומו השני של זמר הרגש הגרמני שבא בעקבות "אינפיניט לאב סונגס" שהפעים לבבות עם "פוליאסטר". השיר הפותח "קייט מוס" ממיס מיד במינוריות הנוגה-לירית שלו, בטון הפגיע-מקונן של הקר. ההפקה של גארת’ ג’ונס , שעמל בעבר על הרכבים כ"דפש מוד" "אירייז’ר"
קונים דיסק של קארי בעיקר בשל טווח של 5 אוקטבות. 15 השירים מראים כי קארי מנסה להרחיב גם את הטווח הסגנוני, גם להתמקצע. בראיון שנתנה לבילבורד אמרה שהאלבום מסמן פרק חדש בחייה אחרי כמה משבר אישי עמוק, ששיאו במות אביה.
היא הולנדית שגדלה באורוגוואי, זמרת-של-רפטואר, שמסוגלת לבלבל כל מבקר המחפש להשחילה למשבצת. למי שבכל זאת ירצה כיוון: פיג’י היא זמרת מיינסטרים, שמגזין ג’אז אמריקני הישווה אותה לנאטאלי קול. לי היא מזכירה זמרת כדיון וורוויק. כמו וורוויק הוא מוסיפה טאץ’ אמוציונאלי
הדיוות במופע שני שעורך ערוץ VH1 הן סלין דיון, שר, שקירה, הדיקסי צי’קס ואנסטסיה. אם "דיווה" זה משהו גדול מהחיים, אז שר נראית כאן הרבה יותר אלהית ב-BELIEVE מאשר סלין דיון ב I’M ALIVE קטע מסעיר במיוחד: הדיוות מצטרפות למחרוזת
דיוויד וייראהם שר סיפורים אישיים קטנים, כמעט על גבול הסוריאליסטי. השפעות: וולווט אנדרגראונד, סופט מאשין. קול רך, מהורהר. "היו לנו חלומות עכשיו יש לנו תחבולות. אני מדמם. האם את שומעת את זה?" המוסיקה בטעם מריר-מתוק, לא טרנדית, אלא ייחודית. לצידו של
שלא כריקי מרטין, נער הדאנס המחבר לטיני ופופ, איגלזיאס ג’וניור לא מחפש נוסחאות אולטימטיביות. מצד שני, תפוחו לא נופל רחוק מהעץ של אביו חוליו, אבל אנריקו לא מקריב הכל על מזבח הרומנטיקה. קטעי האפ-טמפו כ"לאב פור פאן", "איי וויל סרבייב"
איך נהפכת כנרית סינגפורית צעירה לסנסציה עולמית? מישהו הכתירה כ"גלגול נשמות של פגניני". ונסה מנגנת בעיקר פיזי. היא לוקחת את הטוקטה והפוגה ברה מינור ומכניסה אותה למועדון הדאנס של "איי פיל לאב" של דונה סאמר. פוציני של "הפנטסיה טורנדוט" וגם
היא סוחבת קרייריה מדהימה שהתחילה ב"ת’רואינג מיוזזס" עברה דרך "ברידס" ועד להקתה BELLY. אלבום הסולו השני שלה, מראה מהו שלב הבשלות בדרכה של יוצרת זמרת, שמנסה להאיר עוד פינות בחייה, ואינה מתפשרת אפילו על מרכיב כעיבוד (שימוש בכלים לא שגרתיים),
מי שבוחן את אגילרה במונחים של שוק הטינאייג’רס, צריך להקשיב לאלבום הזה. 20 טרייקים מראים על זמרת שהולכת לכבוש כל טריטוריה, גם מהסוג של ויטני יוסטון ומדונה ופינק. אגילרה נשמעת כאן זמרת פופ-סול מוכשרת ואותנטית גם ברוק ראפ חריג כ"דירטי"
את הקו של וליאמס מכנים "אדאלט פופ", לא מוסיקת טינאייג’רס לא "אמצע הדרך" אלא פופ בוגר. רובי ויליאמס מחפש את הקהל שלא מנשק את תצלומיו. באלבומו החמישי מנסה רובי להיכנס לליגת העל של הז’אנר הזה, לצד זמר כפיל קולינס. גיטרות
חזר לי האמון בפופ טוב. המיזוגים שקולה שייקר עושים בין רוק פסיכודלי, אתני וסיקסטיז א-לה-ביטלס הם התערובת שמשקפת נאמנה צומת של זרמים והשפעות מן העבר. המפיק בוב אזרין ("החומה" פינק פלוייד) הוא שבישל עם ההרכב הזה (מילס, ביוואן, דרלינגטון, וינטר-הרט).
אלבומי האולפן שלה כל-כך זכים, שהרעיון להקליט אלבום חי נשמע כאמצעי להגדיל הכנסות מהרפטואר המבוקש שלה. אלא שההפתעה היא ששאדה מצליחה בגירסאות החיות משתי הופעות במהלך הטור שלה ב-2001 להעניק נפחים מסויימים ל-13 שירים, כולל כל הלהיטים, בלא לותר על
קול הרפה, השברירי חודר כשהיא שרה את FOR NO ONE של הביטלס, גם "סמייל" של צ’אפלין. ריקי של החדר הקטן, באלבום שכולו כיסויים אישיים, אינטימיים. ריקי לוקחת גם את את סטילי דן, את גרשווין, הטראפיק, מרוין גיי, "מעגלים" המוכר מסינטרה,
לוקחים את זמרת הפופ הכי חמה בגרמניה ומנסים לעשות ממנה מלכת סול גרובית שחורה. עובד לא רע. קונור גדלה על מוסיקה שחורה משחר ילדותה. והנה, גם WCLEF JEAN היוצר הכי מבוקש בתחום, נמצא באלבום וגם דיאנה וורן מי שכתבה לטוני
הקלילות הנסבלת או הבלתי נסבלת של הפופ הבריטי השחור, המיוצר ע"י עלמות חן שיש להן את זה ושיש להן מפיקים. "פריק לייק מי", "ראונד ראונד" בסטייל השישים, בלדת סלואו יפה כ"סטרונגר" בהפקה אלקטרונית וגרסה ככה ל"שייפ אופ מיי הרט" של
ההרכב הזה עולה מהאוב. 20 שנה אחרי שדונאלד פייגן וולטר סגרו מאחוריהם את דלת האולפנים (ב"גאוצ’ו") הם חוזרים עם המתכונת המקורית בחיבור המילים והמוסיקה, הצבע הקולי, השימוש בהרמוניות ובמיקצבים. לא היפ הופ, לא דיסקו, לא ג’אז, אלא פאנקיות מיוחדת להם.
אסופת להיטים שסטינג הקליט חי באיטליה (ב – 11 בספטמבר!) כבר ב"שביר" מסתמנת המגמה: עדינות בעיבוד, בהרמוניה, בביצוע. פסנתר שנוגע, צ’לו שמלטף, חצוצרה שמכניסה לאווירה, מקהלה שמזמרת חרישית. ככה זה ב"אלף שנים". סטינג מתרחק מטרנדים. הוא מעדיף העיבוד הנכון, אוריינטציית
הסוגריים אינם טעות. זה השם או ה"לא-שם" שבחרה החבורה האיסלנדית. גם הקטעים – נטולי שמות. האלבום השלישי של "סיגור רוס" ביזארי, אפוף מסתורין יותר מקודמיו. יונסי בריגיסון שרה במה שהלהקה מכנה "הופלנדיש" שזה ג’יבריש באיסלנדית אנגלית. "סיגור רוס" מעוניינים בקונטקסט
האלבום של החבורה משפילד מסתורי, רומנטי, אירוני, אינטליגנטי, רגשני. נראה שהיום הם יוצרים שלא מחפשים הצלחות אינסטנט. אני מדבר על WEEDS הפותח שהוא הימנון הערצה לאומללי נפש. נוגע ומגיע הוא גם "הלילה בו מיני טימפרלי מתה" וגם "הציפורים בגנך" סטייל
כשהיא שרה את הסלואו "תן לי ללכת, אתה גונב את נשמתי", פיית’ ממריאה אל שיאי הרגש. זמרת סטייל פופ קאונטרי, מלודרמטית, אמיתית, ויש לה צרור להיטים מרשBreath כמו היותר רוק קאונטרי ומצד שני "שם תהיה" האירוויזיוני ו"הדרך שאתה אוהב אותי"
הספייס גירלס מתפצלות בהצלחה יתרה. גם אחרונת מוציאות אלבומי הסולו מפתיעה: לא רק שהיא יודעת לשיר סולו, היא גם ידעה ללכת על בטוח. שום אקספרימנטים. אם הפקה, אז גלידת שמנת. כל קטע כמעט נשמע מוכר בלי שהכרת אותו. מלודיה, עיבוד
הגדירו את קולה כ"נרקוטי" וגם "היפנוטי". מה שבטוח: כל מי שישמע את הקול וההבעה של סנדובל, יוצאת להקת "מאזי סטאר", לא יעבור לסדר היום. היא מיוחדת. הטונים שיוצאים עייפים ומלנכוליים משהו, נונשאלאנטיים, כאילו היא חווה את סיפורי השירים האינטימים בחדרה
DEAR BEN הוא שיר שלופז הקדישה אז לאיש שאיתה, בן אפלק. השיר מצטרף לנוסחת פופ שמכניסה אותה לחלקה הקיטש-פופית של סלין דיון ומריה קארי. באלבום הראשון והשני ניסתה לופז צליל "שחור" בהשראת הבויפרנד הקודם שלה שון "פאפי" קומבס. כאן היא
משב רוח נוסטלגי מנשב מהשיר הראשון "ספטמבר גראס". זה אותו הטון שריגש לפני 30 שנה. לקראת השישים שלו, טיילור לא ממהר לשומקום. שר ברגישות טיפוסית, בקווי מתאר מוכרים. רומנטי להפליא ב-MEAN OLD MAN. ממשיך לייחל לשלום ב"בלפסט לבוסטון" בעיבוד יפה
31הגדולים שלה מ-1987 ועוד שניים חדשים. מי שייקח את הסי.די או את הדי.ווי.די – ההבדלים לא משמעותיים. מ"איי שוד בי סו לאקי", "הלוקומושן" ועד "קאנט גט יו אאוט אופ מיי הד", "בטר דה דוויל יו נו". ו"סלואו". קיילי היא הדאנס,
כל הקדושות כבר לא ביחד, אחרי כל הסקנדלים, אבל מהגל הגדול שעשו בארבע שנים נותר שובל ארוך של להיטי ענק "פיור שורס", "נוור אוור", "בלאק קופי", "אנדר דה ברידג’", "בוטי קול". יש עוד. האשראי ינתן למפיקים נלי הופר, קמרון מקווי
פול הרמן, מטי בנברוק, דייב נלי וטי ווגט, עושים תערובות מרתקות של סגנונות בעיבודים יצירתיים ועם טאץ’ מודרני. כל דבר בא בחשבון, פופ נוסח דפש מוד ועד דראם-אנד-בייס בקטע הנקרא "5 לפני 9" ואמביינט ב"ביוטיפול" ועיבוד מבריק לפסנתר ומיתרים בקטע
לא יהיה מוגזם להגיד: נכבשתי בקסם המוסיקה של החבורה הווולשית הזו. איך לא שמענו על ההרכב הזה? העובדה שחברת מוסיקה כ"מרקיורי" ניתקה איתה חוזה, מראה שיש כאן אולי בעיה מסחרית. בדפי הביוגרפיה מציינים שבעבר הם עשו הרבה מוסיקה פסיכודלית. כאן
1972 היא השנה שג’וש נולד בנברסקה, והאלבום הוא מסע אל הימים ההם. שיר הנושא "1972" מאזכר את "האם זה מאוחר" של קרול קינג. האם זה מאוחר לחזור לשנים ההן? השירים הבאים המאוד מלודיים מגלים, כי לראוז יש כול הנתונים לעשות
