העשור לקריירה של דיוות הפופ היה עיתוי לאסופת להיטים, שיצאה ב-1998. דואטים מחניפים: כ"כשאתה מאמין" מהסרט "נסיך מצרים" עם ויטני יוסטון, "אהיה שם" עם טרי לורנז, "כשאתה מצלצל" עם בראיין מקנייט. נוסקים איתה לשיאי הרגש. מה שבולט במכלול הן ההפקות
כמה פלטינות, כמה תארים היא עוד תקטוף? נינט טייב האמריקנית היא הדבר הכי מרתק שקרה בסצינת הפופ במהלך סוף 2004 עד סוף 2005. היא זמרת שאינה עושה היפ הופ, לא דאנס מסעיר, והיא נדמה לי גם גם לא מנסה להיות המדונה
את "הולדינג בק דה יארס" שר האקנל על רקע טראומת ילדות – פירודו מאמו. זה להיט מרגש. אוסף השירים מציג זמר בלדות בעל קול נשמה ייחודי. הג’ינג’י שקבע את הצבע של סימפלי רד מאז אמצע השמונים, הוא תערובת של עדינות
אוספי להיטים הם בד"כ טחינה של חומרים. במקרה סוויט, האוסף מצליח "לעשות צדק" עם האיש. זה המיטב של מתיו סוויט כ"גירלפרנד", "האמת המכוערת", "נשבר לי מעצמי" ועד "מה משנה" ושניים חדשים, READY וSO – FAR. "התערבות אלהית", הפותח הזכיר לי
תשכחו מלהיטו BREATH, תשכחו מאולטרווקס, ופשוט תקשיבו לאלבום הזה. תמיד ידעתי שלזמר הסקוטי יש טווח קולי ומלודי יפהפה, אבל כאן הוא מגיע רחוק. מוסיקת נשמה, מוסיקה רגשנית, ושירים פשוט טובים, קליטים ומעובדים מושלם. "מתחת לשמיים של שפילברג", "מילים" בעיבוד מצויין
סינגר סונגרייטרית אמריקאית בנוסח הפולק קאונטרי. שמעתי את הדיסק הזה פעם ופעמיים ושלוש והתאהבתי. לוסינדה שרה בטון נמוך "אם חקקו חוק ונעלו את ליבך, אאלץ לגנוב אותו, במין חיספוס נשווילי כזה, בלב פועם על תשוקות ופגיעות. יש לה 11 שירים
האם נשאר משהו מהסגנון שאפיין את השלישייה הנורבגית בתקופת Take on Me והאלבום Hunting High & Low ? לא בעיה לזהות אותם משם. אלבום מס. 8. 13 שירים חדשים. יש לי הרגשה שהחבר’ה האלה במקום להתחדש התרככו, לא רק שלא
ספר האהבה/עולם החלומות/הצללים שנופלים/ושולחים עינינו העייפות לישון/אבל כשתתעורר/ליבך ימצא מקום לכל אחד" ראסל היצ’קוק שר בטנורו בשיא הרגש מנגינות שמאלץ, הרבה דמעות, רומנטיקה בשיא הגאות. חריגים: קטע אינסטרומנטלי הנשמע כ"סיפור האהבה" החדש ושיר שנמשך לא פחות מ-8 דקות "בואי נשאר
אדיטה מי? ואם אומר שהזמרת הפולניה הזו אינה נופלת מסלין דיון. לטעמי בסוג הזה של פופ רומנטי היא עולה על דיון. הפתיחה, "כל דבר" מראה את הפוטנציאל הקולי של הזמרת שהתגלתה בתחרות כשרונות צעירים בפולין, ושייצגה ב-1994 את ארצה באירוויזיון.
רובי ויליאמס שר: "כאן אני עומד מנצח, האדם היחיד שגרם לך לבוא" והוא גם מתוודה ""את רואה את הבעיה שלי…שאני לא יכול להתאהב". שיר מס. 10, וזה עוד אחד מחמישה שישה להיטים בטוחים בדיסק. ויליאמס מגוון בקצב דיסקו סטייל אייטיז
הם עדיין הבחורים היפים שהתעשייה תכנתה אותם כדי למכור מיליוני דיסקים, חפים מכל דבר שמזכיר מוסיקה אותנטית, אבל לפחות הבנים האלה יודעים לשיר, והרומנטיות שהם מקרינים אינה סוכר סינטתי. גם כשהם מצרפים ב– When You Tell Me That You Love
כול מי שמנסה להגדיר את חמישיית "ויה קון דיוס" (בספרדית "לך עם האלים") נתקל בקשיים. וויה קון דיוס הוא הרכב שמאחוריו היוצרת מפיקה והזמרת הבלגית דני קליין (הוקם ב-1986), בעלת קול שחודר לכול מקום, כשהוא מטפס לשיאי הדרמה והרגש. החל
להקת בנים שמתחפשת לזמרי אופרה? לא בדיוק, אבל יש בזה משהו. ארבעת הזמרים של "איל דיבו" אינם בלוף. יש כאן בנים שרוצים קודם כול להיות זמרי אופרה, נראים טוב, אינם עושים חשבון לאף אחד, רק לחשבון הבנק שלהם. רגש? הו-הא. כמה
מישהו כתב על לואיס מיגל שהוא הלוציאנו פברוטי של הפופ. לא להיסחף, אבל אין ספק שהעולם חוזר לפופ לטיני, ובגדול, טרנד שהחל עוד בחוליו איגלזיאס. מיגל זכה בהרבה גראמיז, ויכול להיות שגם דיסק זה יזכה אותו. רגש לפני קול, הוא
הנאהבת המאוכזבת נשמעת בקולה העמוק של טניטה: "אל תעולל לי את זה, תתחיל לקרואלי בשמי" זה הקול האקזוטי-מלנכולי הזכור לטוב מ"לב עתיק". האלבום הזה אינו מציג טניטה אחרת, אבל ידידותי מבחינת הלחנים, הקצבים והעיבודים. אם תוסיפו את הטונים האינטימיים, תקבלו
יש משהו יפה ברוק הקלטי הזה. יש משהו יפה כי הקרנבריז מצטיינים בפשטות לא פלצנית, מוסיקה שהיא משהו בין "אר.אי.אם" ל"סאנדייז", סאונד בין רוק במשקל חצי כבד לבלדת פופ רכה. נדמה לי עם זאת שמה שבכל זאת מאפיין את הצבע
ALL RISE הלהיט הפותח, המלווה, בצלילי אקורדיון, כנגד הקצב וההרמוניה יפהפה. הרביעיה הבריטית, דנקן ג’יימס, אנטוני קוסטה, לי ראיין, סיימון ווב, ממשיכת מסורת פופ מלודי שחור של ענקים מהטמפטיישנס דרך סטיווי ונדר, הג’קסונים. זה אותו צליל סטייל "מוטאון", ריתם-אנד סול-מלודי-הרמוני.
די, שיפסיקו לחפש את לנון אצל מקרטני. בכול אלבום חדש הוא חוטף על זה שלנון לא קיים אצלו. שהוא לא מביא את ההמשך ל"סרג’נט פפר", "אייבי רוד" ו"לט איט בי". האמת: לא לנון הייתה הבעיה של מקרטני, אלא קסמו –
צליל הדאנס הסוחף בBARREL OF GUN – בפתיחה אינו מאפיין את ההמשך, "דפש מוד" רכה ועגמומית במנגינות, בעיבודים הנהדרים. הבריטון התחושתי של דיוויד גהן יוצק עוצמה דרמטית לטקסט המלנכולי-דכאוני. אלבום מס. 12 עמוס רגשות, רווי מלודיות יפות של מרטין גור,
אוסף חג מולד צפוי, ואיך שלא תסובבו את הדיסק, עולה מחדש את השאלה: מי צריך את זה? נשאל אחרת: כמה פעמים עוד יוציאו אוספים של מכונת הלהיטים השוודית שהגיעה 9 פעמים לראש מצעד הבריטי? ה"פרננדו", "ה"צ’יקיטיטה" ו"הזוכה לוקח הכל", "יש
זה אוסף שמכניס את מייקל סופית לפנתיאון של הפופ. הקטליזטור ללא ספק קיים במנגינות הנהדרות של של "ישו לילד", "דמות אב", "לחישה פזיזה", אל תיתן לשמש" בדואט עם אלטון, "פינה אחרת", "פרידום 90", "סטאר פיפל". אבל אי אפשר לפסוח על
אחרי "ווייט לדר", הקודם שלו, "חיים בסלואו מושן", מבסס את דיוויד גריי בראש טבלת זמרי המיינסטרים האיכותיים. השילוב בין מנגינות אולטימטיביות וקול שמגיע מעומק הנשמה, זה מה שעושה מגריי זמר מרתק. דווקא הדיכוטומיה של שירה חמה על מצבים עצובים של
טקסס הסקוטיים מתחרים היום בסלין דיון ובמריה קארי במשבצת הפופ, אלא שיש להבחין בין פופ לפופ. לא כל השירים באלבום מצויינים, רובם כן. זה אומר איכויות קוליות טובות, זה אומר קצב אינטגרלי לשירים, זה אומר הפקת סאונד מגוונת מסגנון מוטאון
האחים בארי, רובין ומוריס סגרו באלבום הזה עשור רביעי כלהקה. הבי-ג’יז היו בשישים תחת השפעת הביטלס, שבסוף השבעים הם רכבו על שגעון הדיסקו, אבל גם כשהגל הזה דעך, המשיכו גיב בראדרס להפעיל את הנוסחה המוכרת. האלבום החדש הוא בד"כ שיכפול הפורמולה,
מסלול המיינסטרים של השבעים עדיין קיים אצל הזמר הקנדי הזה שמוצאו מהלהקה המצליחה "מוייסט". הצירוף של גיטרות אקוסטיות וחשמליות וטון נאיבי משהו הוא מסימני ההיכר של אשר. מורכבות אני שומע את שיר הפתיחה "מה שלומך" ואני מזהה עקבות ביטלס. השירה
מאז "אבבא", השוודים מנסים לייצר מכונת להיטים חדשה. הטריו הזה (אחד+שתיים) מריץ 2 להיטי ענק "סקסואל גארנטי" ו"בכי בדיסקוטק". המתכון אינו "אבבא", זה יורופופ די מיושן, סטייל דיסקו, משהו קליט כל-כך, שנדמה לך שאתה מכיר כל שיר. השוודים יודעים לעשות
הרעיון שכולנו, שחור או לבן, חילוני או דתי, שווים משמש את "תמרונים תזמורתיים בחשכה" לחזור לפופ אנגלי נאיבי וקליט להפליא בשיר הנושא את שם הדיסק, כמו גם בשיר "להלך בשביל החלב" שמזכיר מהלכים סיקסטיים קלסייים מובהקים. אנדי מקלוסקי שהקים את
"איפה הרגע שבו היינו זקוקים זה לזו, בעטת בעלים, והקסם נמוג/ אמרו לי ששמייך הכחולים הפכו לאפורים/ סיפרו לי שתשוקתך דעכה" כמה פיוטי, אבל לפעמים גם טקסטים כאלה עוד עושים משהו בתנאי שהם מגיעים עם מלודיות מורחות. ודניאל פאוטר, זה
היא מלכת הרפרטואר הקוסמופוליטי. מוסיקה יוונית? אפילו לא שיר אחד. הזמרת שהקליטה עד היום 1,400 שירים יוצאת בתמהיל חובק עולם: "אוד טו גלורי" לבטהובן,ה"קסטה דיווה" של בליני, "קון טה פרטירו", "גלוריה אטרנה" של הנדל, "ל’אמור ג’יפסי" של ורדי, "הקיץ יודע"
