האלבום של החבורה משפילד מסתורי, רומנטי, אירוני, אינטליגנטי, רגשני. נראה שהיום הם יוצרים שלא מחפשים הצלחות אינסטנט. אני מדבר על WEEDS הפותח שהוא הימנון הערצה לאומללי נפש. נוגע ומגיע הוא גם "הלילה בו מיני טימפרלי מתה" וגם "הציפורים בגנך" סטייל
כשהיא שרה את הסלואו "תן לי ללכת, אתה גונב את נשמתי", פיית’ ממריאה אל שיאי הרגש. זמרת סטייל פופ קאונטרי, מלודרמטית, אמיתית, ויש לה צרור להיטים מרשBreath כמו היותר רוק קאונטרי ומצד שני "שם תהיה" האירוויזיוני ו"הדרך שאתה אוהב אותי"
הספייס גירלס מתפצלות בהצלחה יתרה. גם אחרונת מוציאות אלבומי הסולו מפתיעה: לא רק שהיא יודעת לשיר סולו, היא גם ידעה ללכת על בטוח. שום אקספרימנטים. אם הפקה, אז גלידת שמנת. כל קטע כמעט נשמע מוכר בלי שהכרת אותו. מלודיה, עיבוד
הגדירו את קולה כ"נרקוטי" וגם "היפנוטי". מה שבטוח: כל מי שישמע את הקול וההבעה של סנדובל, יוצאת להקת "מאזי סטאר", לא יעבור לסדר היום. היא מיוחדת. הטונים שיוצאים עייפים ומלנכוליים משהו, נונשאלאנטיים, כאילו היא חווה את סיפורי השירים האינטימים בחדרה
DEAR BEN הוא שיר שלופז הקדישה אז לאיש שאיתה, בן אפלק. השיר מצטרף לנוסחת פופ שמכניסה אותה לחלקה הקיטש-פופית של סלין דיון ומריה קארי. באלבום הראשון והשני ניסתה לופז צליל "שחור" בהשראת הבויפרנד הקודם שלה שון "פאפי" קומבס. כאן היא
משב רוח נוסטלגי מנשב מהשיר הראשון "ספטמבר גראס". זה אותו הטון שריגש לפני 30 שנה. לקראת השישים שלו, טיילור לא ממהר לשומקום. שר ברגישות טיפוסית, בקווי מתאר מוכרים. רומנטי להפליא ב-MEAN OLD MAN. ממשיך לייחל לשלום ב"בלפסט לבוסטון" בעיבוד יפה
31הגדולים שלה מ-1987 ועוד שניים חדשים. מי שייקח את הסי.די או את הדי.ווי.די – ההבדלים לא משמעותיים. מ"איי שוד בי סו לאקי", "הלוקומושן" ועד "קאנט גט יו אאוט אופ מיי הד", "בטר דה דוויל יו נו". ו"סלואו". קיילי היא הדאנס,
כל הקדושות כבר לא ביחד, אחרי כל הסקנדלים, אבל מהגל הגדול שעשו בארבע שנים נותר שובל ארוך של להיטי ענק "פיור שורס", "נוור אוור", "בלאק קופי", "אנדר דה ברידג’", "בוטי קול". יש עוד. האשראי ינתן למפיקים נלי הופר, קמרון מקווי
פול הרמן, מטי בנברוק, דייב נלי וטי ווגט, עושים תערובות מרתקות של סגנונות בעיבודים יצירתיים ועם טאץ’ מודרני. כל דבר בא בחשבון, פופ נוסח דפש מוד ועד דראם-אנד-בייס בקטע הנקרא "5 לפני 9" ואמביינט ב"ביוטיפול" ועיבוד מבריק לפסנתר ומיתרים בקטע
לא יהיה מוגזם להגיד: נכבשתי בקסם המוסיקה של החבורה הווולשית הזו. איך לא שמענו על ההרכב הזה? העובדה שחברת מוסיקה כ"מרקיורי" ניתקה איתה חוזה, מראה שיש כאן אולי בעיה מסחרית. בדפי הביוגרפיה מציינים שבעבר הם עשו הרבה מוסיקה פסיכודלית. כאן
1972 היא השנה שג’וש נולד בנברסקה, והאלבום הוא מסע אל הימים ההם. שיר הנושא "1972" מאזכר את "האם זה מאוחר" של קרול קינג. האם זה מאוחר לחזור לשנים ההן? השירים הבאים המאוד מלודיים מגלים, כי לראוז יש כול הנתונים לעשות
אחרי 20 שנות פעילות ו-9 אלבומים, קיבלנו מדפש מוד את הבסיס המוכר, אבל הרבה יותר אמוציונאלי ומעובד מיוחד. דייב גאהן שר "המשך לחלום"…"האם את יכול לחוש מעט אהבה". השירים של מרטין גור עוסקים בנושאים ממחנק האהבה ועד התמכרות לסמים, בעיבודי אלקטרונים מצויינים.
תמיד הייתה לי הרגשה שסטיוארט הוא יותר זמר בלדות מאשר רוקיסט. הנה ההוכחה: הוא לקח את הקצפת של הקצפת מספר השירים האמריקנים, סטנדרטים אחד-אחד, והעניק להם טיפול מעודן ומלטף בקול הצרדרד. הזמר הסקוטי בן ה-60 מאוהב בשירים הישנים, והוא שר
וילאמס רוצה להיות גם פרנק סינטרה. בקטע אחד "זו היתה שנה טובה ביותר", פרנקי משתלב בקולאז’, ומזדקרים ההבדלים. ויליאמס לא שייך לליגה הזו. אין לו ה"פרייזינג", תחושת הקצב של סינטרה, אבל יש לו כשרון לקאברים לסטנדרטים שיוצאים אצלו חמאת סווינג
התפוח מתחיל להתגלגל רחוק מן העץ? אני לא בטוח. אבא איגלזיאס יכול להתגאות באיגלזיאס ג’וניור. חושיו המסחריים הם מהסוג שעזרו לחוליו למכור 100 מליוני אלבומים. הסופרסטאר הלטיני בחר לאלבומו השלישי שלו באנגלית (פרט לשיר אחד) צליל גיטרות חשמליות מאוד פריך,
אני שומע "כול אחד אוהב סוף" בפתיחה וקובע: אורזאבאל וסמית מתגעגעים נואשות לביטלס ולפופ במתכוניו הסיקסטיים. זה הראשון של "טירס פור פירס" כצמד מאז 1989 הוא יצא בספטמבר 2004, (אורזאבאל הוציא אלבום לבדו תחת השם "טירס פור פירס"
זהו כריס דה-ברוג רומנטיקן, עצוב, רגשני מאי-פעם. סטורי טלר מתגעגע, ששר על מלאכים שאולי בוכים כמוהו, ששומע ציפור שיר (הצדעה לזמרת אווה קסידי שנפטרה מסרטן בגיל 33), שמתגעגע לבנו. פותח באוברטורת פסנתר מינורית נוגה, מעין לייטמוטיב. מי שאוהב את שירת
סטנספילד תמיד פזלה לטופ טן. היו לה גם הנתונים לזה. סימנה מטרה ופגעה לרוב. "זה הזמן הנכון" הוא דאנס מצוין. גם CHANGE הפותח ו"הדבר האמיתי", "פיפל הולד דאון". עם הכישורים שלה היא היתה יכולה להגיע לפופ פחות שטחי. לא כל
ארבע שנים אחרי "ברנד ניו דיי" הוציא סטינג אלבום שנולד על רקע טראומת ה-11 סספטמבר 2001. באותו ערב עמד להיערך בביתו שבטוסקנה קונצרט מיוחד אליו הוזמן קהל מצומצם של חברים מכל העולם. לבטל או לא? שאל סטינג את עצמו, והחליט
האלבום הראשון שלה נשמע כמו אלבום שלישי או רביעי לג’וס סטון. היא כתבה את השירים בשיתוף עם הזמרת בטי רייט. הפותח "צודק לטעות" מראה כמה סטון הולכת על עיבודים מסורתיים סטייל שבעים בשילוב של גיטרות, קלידים (המונד) הטקסטים ברוב השירים פשטניים,
השאלה ה היא אם הבחור לשעבר מווסטלייף יגיע עם הלהיטים האלה ("אייריש סאן" "ריל טו מי") למסלול הצלחה תואם רובי ויליאמס. ההשוואה כמעט בלתי נמנעת. "אייריש סאן" נכתב בשיתוף עם ויליאמס. סופט רוק. פופ אישי. תקשיבו ל"סורי, לאב דאדי", תבינו
18 מליון האלבומים שנמכרו מהראשון של בת העשרים וחמש מניו-יורק (COME AWAY WITH ME) הרימו את רף הציפיות. לפי האלבום השני, נדמה לי שג’ונס מעולם לא חלמה להגיע לתוצאות כאלו. היא פסנתרנית זמרת רומנטית-מתוחכמת אבל מאוד לא ממוסחרת, שהולכת על
זה המשך ל- IN BLUE פופ מלוטש וסולידי, אך סובל ממחלת מתיקות יתר. תחנות המיינסטרים יחגגו על כמה שירים, מנגינות מתקתקות, קצב שמסייע. זה כנראה הגלגול שעוברות להקות כמו-אתניות, שמתחילות במשהו קרוב לשורשים, וממשיכות במשהו שמתקרב ל"אבבא" השוודית, לקרפנטרס ואף
YOU’RE SO VAIN הוא תזכורת לאחד הלהיטים היותר דומיננטיים בקריירה שלה, ולמעשה חלק מרשימת להיטי החובה של השבעים. בין העשרים באוסף, אהבתי להיזכר גם ב"לט דה ריוור ראן", "מוקינגבירד" המצוין. "נו באדי דאז איט בטר". קרלי סיימון מראה שלשיר "שיר אהבה"
מי שפיקפק ביכולת של אלטון לחזור ולעשות פופ מהסוג הישן והטוב, זה שאפיין אותו בשבעים, אז הדיסק הזה נותן תשובות, אבל לא מפתיעות, לא שירים בני אלמוות. "דרך עץ האפרסקים" לא מגיע לרמת "דרך האבנים הצהובות", ובכול זאת זהו אלטון
"מכוסה בחשכה", בלדה על חוסר תקשורת כובשת משמיעה ראשונה. זהו שיר מיד טמפו קודרני מלנכולי. דרארן הייז לשעבר חצי הצמד האוסטרלי "סאווג’ גרדן". ממשיך באתו קצב-אווירה-מצברוח ב"אני אוהב את הדרך הזו", שיר שמדבר על חוליה אחת חסרה – אהבה. הייז מותח
כבר בשיר הפותח "נו ביג דיל", מקבלים קול תחושתי מיוחד מאוד. נכון שהאסוסיאציה המיידית היא סלין דיון. אבל השיר השני, המלודי מאוד, "איי אם", מראה שפביאן אינה זקוקה לאסויסאציה הנ"ל. אגב, שכחנו לשאול: פביאן מי? לפי דפי הביוגרפיה היא נולדה בבלגיה
הקו המלודי-עגמומי של כריס מרטין שאפיין את "מצנחים" קיים כאן. רוב השירים הם בלדות סולידיות, לעיתים ברמת עיבוד המאפיינות קלסיקות כ"שעונים" והשיר שעל שמו נקרא הדיסק. אחד הזכיר בעיבוד את הביטלס. השני _ פינק פלוייד. מישהו כינה את האלבום "אלטרנטיבי
פעם קראו למוסיקה הזו "אינדי", רוק מהסוג המינורי המדכדך. גאי ברימן ושות’ הצטרפו לחבורה הנכבדה של להקות מלודיה. לפי המנגינות והטונים, ההשוואה ל"רדיוהד" ול"טראוויס" מתבקשת. עם זאת חסר לקולדפליי הייחוד של הראשונים והקסם המלודי של השניים. זה לא אומר שמדובר
כשפראן הילי שר, זוהי התחושה הכי אמיתית שאפשר לקבל מזמר. קול דק רך מקונן, נסער אך מאופק. זה יבול של שש שנים מהרפטואר המלודי המחניף של טרוויס. לא שהם המציאו משהו מהפכני ומסעיר, אבל אין לי בעיה להכתירם כמלכי הסופט-רוק.
