פעם קראו למוסיקה הזו "אינדי", רוק מהסוג המינורי המדכדך. גאי ברימן ושות’ הצטרפו לחבורה הנכבדה של להקות מלודיה. לפי המנגינות והטונים, ההשוואה ל"רדיוהד" ול"טראוויס" מתבקשת. עם זאת חסר לקולדפליי הייחוד של הראשונים והקסם המלודי של השניים. זה לא אומר שמדובר
כשפראן הילי שר, זוהי התחושה הכי אמיתית שאפשר לקבל מזמר. קול דק רך מקונן, נסער אך מאופק. זה יבול של שש שנים מהרפטואר המלודי המחניף של טרוויס. לא שהם המציאו משהו מהפכני ומסעיר, אבל אין לי בעיה להכתירם כמלכי הסופט-רוק.
ב"אוהבים במושב האחורי" אני שומע את ELO, ב"קח את אמא שלך", זהו אלטון ג’ון (הזמר והמייסד ג’ק שירס). יבואו גם "פט שופ בוייז", סופרטרמפ, דיוויד בואי. מה קורה פה? אז ככה: מזמן לא שמעתי להקה שמזכירה לי כל-כך הרבה דברים
פסנתר בודד על הפתיחה מוביל לשיר שעל שמו נקרא האלבום. מייקל שר בעצב על כך שאלהים כבר לא לצידנו. כמה עצב יש בשיר הזה. ובשני, "אמייזינג" זה מייקל של פופ קצבי משובח. שר: "את ניסית להציל אותי מעצמי". וכשתגיעו ל"לאמי
הדיווה הלכה על פרוייקט עדכני – מיקסוס 22 משיריה (כ"לאברבוי", "האני", "קריי בייבי") עם מיטב הכוחות המקצוענים. למי שיש משהו נגד רמיקסים, צריך לשמוע את העבודות שעשו לקארי מיסי אליוט, נאס, ODB, לודקריס, בסטה ריימס ואחרים. אין ספק שהאגויים של
איך ממשיכים את ההצלחה של "נו אנג’ל"?. אני בטוח שהשאלה הזו הלחיצה את דידו ומפיקיה. הכי טוב להיצמד לנוסחה המיד-טמפו המנצחת? אז נכון שהצלילים, ההפקה והטונים מחזירים לאלבום הראשון, עם להיטים יפים כדגל לבן" ו"חיים להשכרה", אבל הטקסטים כאן הרבה
זה הצמד שהפך את הסול מיוסיק לפופ מתקתק, מה שנקרא "סמות’. לי תמיד הם נשמעו קצת סינטתיים, שטחיים משהו, מוסיקת סוונטיז-אייטיז מאוד מלודית בהשפעת להקות נשמה שחורות וביטלס, שמגיעה עד האוזניים ויורדת לרגליים. זה כמובן לא מוריד מהעובדה שמדובר באחד
מאז סיימון וגרפונקל, גרפונקל לא הצליח ליצור אלבום אחד בעל אחידות סגנונית משכנעת. והנה, זה קורה כאן. המפיק בילי מאן שידך אליו את מאיה שארפ המצויינת ואת באדי מונדלוק. הדיסק האקוסטי הזה התנגן אצלי הרבה. יש לו שירים בסגנון הסיימון&גרפונקל
את מי הם מזכירים לי? את מי לא. למשל: סטיווי וונדר בלפחות בשני שירים, כולל קולו של הסולן אדם לווין בשיר שנקרא "סאנדיי מורנינג". סגנון? פופ, רוק, ריתם אנ’ בלוז. כולם ביחד, כל אחד לחוד. בעידן ההיפ הופ ההרכב הזה
זה הזוכה ב"כוכב נולד" הבריטי (POP IDOL) . "אוורגרין", הסינגל שנבחר מכר למעלה ממליון עותקים. המומנטום חייב אלבום. אני לא בטוח שהבחור הוא בעל "אישיות אומנותית" לאלבום שלם, אבל אין ספק שוויל הוא מהזן שמגיע ללהקות בנים מצליחות. מצד אחד
אהבת תינוקות של צלמת הולידה פרוייקט משותף עם סלין דיון באלבום של מוסיקה רומנטית הכולל שני דיסקים, חוברת צילומים אקסטרווגנדית, לצד מילות השירים. בטח שאפשר להביא את זה כמתנה לאימהות לקראת/אחרי לידה. סלין בחרה שירי ערש-רגש נוטפי אהבה באנגלית וגם
הקצפת של "בלו" נאספה משלושה אלבומי אולפן, וזו קצפת מתקתקה, אבל לא יתר על המידה. לטעמי, להקת הבנים הכי מהוקצעת ששמעתי, וזאת מסיבה פשוטה: הם יודעים לשיר ביחד ויש להם אחלה להיטים בסגנון סמות’ ריתם אנ’ בלוז וסול. החבורה הלונדונית שהתפרקה
אחרי כשלונו היחסי של "אי השושנים הלבנות", אלבומה השני עשתה אימבורלה ישיבה עם עצמה ועם מפיקיה, לפני שנכנסה לאולפנים. המטרה הייתה להחזיר את הלהיטנית היפה, שסיפקה ב-1997 שלאגר כמו TORN (שנכלל באלבומה הראשון "לפט אין דה מידל") למרומי הטופ אופ דה פופ.
