השיר יוצא במסגרת "מפגשיר", של ערוץ 24, המפגישה לשיתוף פעולה יוצרים מסגנונות שונים. אלונה קמחי כתבה על חיפוש אהבת חיים, שזה משהו כמו לחפש אור כוכב מהצפון. יזהר אשדות הלחין, ולביצוע הצטרף שלומי סרנגה, הזמר"היווני" שלנו. אין בעיה להתחבר לכול
השיר נכתב בשיטת האלמינציה. אהבה נטו, הוא שר – היא נטו נטו. לא מעורבים בזה רכוש, תוכניות לעתיד, עלות ותועלת, לא מחוג השעות ולא פטנט שמצליח. המוסיקה אקוסטית שקטה, אוריינטציה פולקית, טון ג’יימס טיילורי. שחר כול-יכול ניגן ועיבד. חף מיומרה,
מה קורה עם הבנאדם באמצע הלילה בכפר, חייל בין אנשים בשחור, המואזין שנשמע מרמאללה, ריח של שריפות, היא שאינה מתקשרת, רגע לפני שהוא נשבר. מויאל יוצא למסע הגשמת ההבטחה. המילים והלחן – שלו. משהו מאוד מרוגש, קצבי, מלודי, ובעיבוד נותנים
חוזרים לסאן-רמו. מה רע? לא רע. גם לא מי יודע טוב. רועה לקח את יוסי פרץ לכתוב לו. פרץ אינו מתעלה מעל קלישאות. האוהב שמחכה לה עד הבוקר, רצה לשנות איתה את העולם. לא מאמין לטקסט. גם לא לרגשנות הסנטימנטלית
מה עובר לה בראש? המון דברים, אבל עד שהוא יבין אותה היא כבר לא תהייה. בתי כתבה לשירי מיימון דרמה על לא דרמה. ההפקה המוסיקלית הסול-פאנקית של גיא ליכטנטל מנסה לעשות מזה דרמה. מימון שרה את זה ב"כוחניות שחורה". באמצע
גדי אלטמן, מילים-לחן-שירה, מספר לנו שהוא רוצה לברוח מהרעש של העולם הזה לאי בודד דמיוני של שקט נצחי, לשלב רגלים מזרחית, לרכב אל השקיעה ולהגיע אל האלמוג הכי עמוק. נסלח לו על החלום הבאנאלי. לא נסלח לו על מנגינה די
מתחיל חרישי, נוסק אל פסגות הרגש. מה קורה לה כשהוא בא. מה אסור לה לומר. ואיך שהיא נהיית מרוקנת. אולי יום אחד הוא יצליח לראות מה שהיא באמת. גוש? זמרת מהסוג שאני לא יכול להגיד שהיא מבלפת. את המילים שכתב
ריקי גל מתרפקת על הלהיט הענק של בילי הולידיי. בתעודת הזהות המקצועית, לא רשום לה "זמרת ג’אז/בלוז". הפרייזינג אכן לא ממש ג’אזי. אבל ריקי מצליחה לשחק אותה סטייל ג’אז, ואין כמו ריקי גל כשחקנית ראשית נפלאה בשיריה. העיבוד של עמוס
האם עברי לידר סיפק לרוני סופרסטאר את הדאנס הקצבי הזה כאקט אנטי שובניסטי לקראת גיוסה לצבא, מעוז השובניזם. "אדוני יספר לי מה שהוא יודע/ אדוני יסדר לי את המחשבה". "אדוני מוריד מדים וקדימה למיטה". ההפקה של HENREE מכילה את כול
במקום קדוש כולם צודקים, אבל גם בארץ של טרור, אותה (את האהובה) הוא לא יעזוב (מילים: ארז ברזוליק) . היו לקליינשטיין בחירות מוצלחות יותר של טקסטים. המוסיקה – סלואו-רוק רגשני, אופייני למה שקליינשטין מייצר לאחרונה. כנראה שבינוניות הטקסט "האצילה" על
"די", הוא מתעצבן עליה. "שיגעת אותי מספיק, וחאלס נמאס לי מהמשחקים שלך. המוסיקה? איך ניחשתם. חאפלה ים-תיכונית לטינית בעל המקצוע בסיפור הזה הוא יעקב למאי. הכין תבשיל תוסס לבורקעס והרבע עוף. רון שובל עונה על דרישה מסחרית, אבל פחות חושב
היא נושמת עצב, רוצה לישון או סתם למות. מה קרה? עידית הלוי משקיעה נשמה תרתי משמע כדי להביע אהבה נכזבת. גם בביצוע. גם בסגנון. המוסיקה לפחות בחלק אחד יותר מאשר הזכירה לי את "תנו לשמש" מהמחזמר "שיער". מומי לוי המעבד,
ביטון שר שיר געגועים לאהובה. אין עולם אחר בלעדיה. המוסיקה – שילוב בין מוסיקה ים-תיכונית ומוטיבים איריים – מעניינת, אבל הביצוע של ביטון, המוסיקאי השדרותי (לשעבר) מלהקת "טאנארא" קצת מיימי, ואין לך ממש הרגשה של געגועים עזים למישהי, אלא נעימה
אמיתי צברי הלא הוא "שורטי" וגלעד מסאמי הלא הוא "ביבי" מסתלבטים על החיים היפים. כלומר: החיים לא יכולים להיראות יפים יותר , כשהבנאדם מבלה נוסטופ ונהנה. פשוט חבל לישון כשכול כך טוב. מי אני שאתווכח עם הישראלים. יכול להיות שזה
שיר שהלחינה ירון למילים של שאנן סטריט מ"הדג נחש" על התלות שלה בו – "אני חיה את חיי דרכך/ את חייך חיה דרכי" ו… "לעיתים רחוקות רוצה להיות שוב אני". גליה, שהשתתפה באלבומי "הדג חדש" ובאלבום "שרות לאה גולדברג" הלכה
דידי שחר מדמיין סיטואציה היפותטית, מצב של הוא והיא וילדה מטיילים בחולות. בתסריט יש ניואנסים, כיד הדימיון. מה שהבנאדם לא יכול לדעת מה הוא יפסיד. הטון של שחר מלו-רומנטי בלי לגלוש לדביק. המוסיקה אקוסטית, פולק מיוסיק, עיבוד יפה לחצוצרה. שר
מה מחפשים באהבה אם לא אי של שקט, חדר על הים, להתעלס כמובן. ככה זה "כשחיים על אהבה". זה מה שיש לסימה להציע בסינגל הבכורה שלה? לא משהו להתפאר בו. אהבה היא חדר מול הים. זה כול הסיפור. העזר ארקדי (לחן)
מוקי (דני ניב) מבקש לפגוש אלהים. מביע משאלות של אמונה שחזקות יותר משאלות מהות חיים. המוסיקה היא ראפ-סול רך. לא סוחפת. אפילו פושרת. סוג של אכזבה, כי השבק ס’ לשעבר לא מצליח לעורר את משק כנפי השכינה בניסיון הזה לגעת
אחרי "ברזילרה" והחידוש ל"בואי לאילת", טבעי הוא ש"האנשים" ימשיכו במשהו מהמחוזות הברזילאים. בוסה שמזדמזמת מההצלילים הראשונים. נירי דמסקי שרה עם חיוך פנימי בטון מתקתק ובלתי משתנה על אהבה שמלבלבת. פשטות הטקסט, פשטות המנגינה, עיבוד סמות’ ג’אז לחצוצרה. שיר קטן שעושה
לגבר יש בעיה עם הגברת. איך היא באמת רוצה אותו? עמיר בניון כתב על הנסתר ביחסים בינו ובינה. אולארצ’יק לקח את זה לנופים קלטיים עם חלילים איריים. גוב שר נוגה-נינוח לחן מינורי. הצרדרדות שלו כרגיל מוסיפה חן גובי אמין. שיר
שושנה, לפי סנדרסון, היא בחורה סנטימנטלית, מנהלת שיחות בטלפון, אבל מצליחה להתחמק משיחה אינטלקטואלית עם מהנדס. לפי סיפורו של סנדרסון היא כה מיוחדת, שהיא בין שאר כישוריה מוציאה להורג. מילים ולחן – סנדרסון, אבל לדבר ההפקה הרוק-גרובית הזו, שותף איש
חזיז אחרי "פנסים" שיצא לפני שלוש שנים כתבה טקסט אירוני על יחסים: "אני לא לבד כי יש לי אותי". המוסיקה קצת פחות מתוחכמת. דאנס מיד-טמפו קליל, קליט, שלא אומר הרבה על "הבפנים" שלה. לא סערת רגשות. נשארת אביבית ומרוחקת. איפה
יש בעיה בלהעביר טראומת רגשות (כרגיל, סיום יחסים) בדאנס קליל. אבל הטונים של מסיקה נשמעים נטולי מניירות. חפה מדרמטיות יתר סטייל מיה בוסקילה. היא שרה "כמעט התפוצצנו מאהבה קרה" מהי אהבה קרה? התשובה נמצאת כנראה בשורה שאומרת שהוא מעולם לא
למה תחרות כלבים? ולאן פניו של אביתר בנאי מועדות כשהוא "נוסע במונית לא זוכר את הכתובת" ומהי פשר המטפורה "להדליק את השמש בצחוק ובבכי". האם השיר נכתב מ"תוך חלומות עמוקים"? קול גבוה רגשני, הזוי משהו. עיבוד אקוסטי לו שותף גיל
רוט מחובר לשישים, לשבעים, מחבר לחן פופי לגיטרות רוקיסטיות מכאסחות. הטקסט המחורז עוסק ברפרוף באיזו סיטואציה של מישהי לבד שבכול היא מודה. דן תורן שכתב מבין את המצב. (למה היא לא עולה על התדר?) הטקסט מחופף. הקול הגבוה מזכיר את
עידו ברון כתב את השיר אחרי שאחיו, רן, נהרג ב"מייק’ס פלייס" בת"א. "אתה שוכב פרקדן, אני אקצה לזה דמעה", שר ארקדי בטון נוגה, מעודן. "ואתה שלו מתמיד… עטוף בדגל ישראל כשקית של ממתקים". דוכין מטפל בטקסט ברגישות הראויה, לחן –
קליינשטין שר אמוציונאלי מאי פעם. במיוחד שירים מינוריים. הפעם על הפחד מפני שינויים במצבי הרוח, מפני הפנים הרבות המשתלטות על הבנאדם. נהייה אלטונג’וני בשילוב של שירה-פסנתר. קליינשטיין רומנטי, בלי לגלוש לדביק. יש בטונים שלו געגועים. יש בעיבודי המיתרים לרכך אותו
קליל, קליט, כייפי. זה פיטר רוט שמחפש את אהבת נעוריו שחמקה לו. דן תורן כתב: "באהבות אסור לטעות". המנגינה, הביצוע, העיבוד אומרים: לא נעים, לא נורא. לא אסון. לא טראגי. סיקסטיז? האם אני שומע ביץ’ בוייז בהרמוניות הקוליות. האם אני
מה היא צריכה להגיד לו, על רקע הנתק ביחסים? שלא יחשוב שהיא מלאך כזה, שכדאי בשבילה לסבול כאב, ש"הלב אמר שכבר הגיעה השלכת", שזה לא פשוט להקשיב למחשבות שלך. איזו בילבולציה. גבב של מילות רגש. בואו נקשיב לרגש. הוא יותר
פורטיס פורץ ברוק פאנקי (פ’ דגושה) ושר "הריק בעולמי מלא בתוכן" ו"חוסר ודאות זה בשביל תוכן". בטח ציני. בטח תיאטרלי. אצלו רוק זה כמעט ריטואל. טקסט הזוי, זרם מחשבות לגבי הקיום העכשווי, נורה כצרור קצר מטווח קרוב. בהבעה פורטיס ממחזר
