שירים חדשים

 גלעד כהנא משכנע עצמו שיש תקווה לסוף טוב לסיפור שלו: האור שהוא רואה בחשכה אינו קטן. למרות מצב בלתי הפיך ("נותר אינסוף") יש מקום להסיר לחץ: "פה לא יהיה לי סוף".  ההצלה בהישג יד: "לשחות אני יכול עד החוף".  ו"שום

הוא מחפש רק "פינה" בחדר ליבה, לא את "הסלון", יענו מסתפק במועט. אבי אוחיון כנראה משועמם, שהוא מפעיל בנונשלנטיות  מטפורות מתחום הנדל"ן לצורך סלסולי האהבה של פאר טסי. הלב בשירים עמוס עבודה. הוא גם משמש ל"חריטת שמה". הוא "מרכיב עתיד"

יוני רכטר שר על מצב חדש שכולו זמן הווה. זה שיר על הכאן והעכשיו לעומת השם והאתמול. למעשה – מהפך של 360 מעלות. מבין את שפעם לא הבין, יודע דברים שלא ידע,  מכיר את הלא מוכר, חווה את הארת החשוך.

אילו זו הייתה פרודיה על הנהירה של עם ישראל על משפחותיו לאילת – ניחא. אלא שעדן בן זקן אינה זמרת ללעג על העם בתוכה היא  חיה או על מגמת העדריות המביאה המונים לנפוש בעיר הדרומית. במקום זה היא מחייכת ומפזזת

שירה קיזלשטיין (בתו של דובי קיזלשטיין, המתופף) בחרה בגוף שני כדי לתאר מערכת יחסים טראומטית בינו ובינה. מה היא רוצה לומר לו? אולי יש להחזיר את השיר אל הכותבת כדי שתבהיר. האם היא יודעת מה היא רוצה? מצד אחד היא

געגועים לילדות שכיחים אצל כותבי שירים. באידיאליזציה כזו –  קל מאוד ללכת לכיוון של – אז הכול היה טוב. "היינו מנגנים/ אף אחד לא שומע / לומדים שירים מבחוץ/ במקלט אטום/ כאן לא יפגע בי כלום". הכמיהה לשלמות הזו היא

ברור שמיהרתי לקליפ, כי על הסינגל כתבתי כחלק מהאלבום "אהבה ואלוהים אחרים". אריק ברמן ניסה והצליח לשתף את הדמויות שמייצגות את הלא כלום במציאות העכשווית.  אורן חזן אינו צוחק על עצמו. הוא אינו אדיוט. הוא  יותר ערמומי מכל מלגלגיו, מודע שבתוך

אם בעז שרעבי מתרגש. כנראה שהיא חזרה. רק שלא תישאר, כי כשהיא נשארת – הולכת ההשראה. ושוב הכול הופך ל"סתם". זקוק ללבד ולבדידות כדי לקבל ריגושים מעצם חזרתה. כשהיא נמצאת – השגרה מחסלת את השכינה. פעם זה לא היה כך.

מה היו עושים המשוררים בלי הירח והכוכבים? כשכותבים על יחסים ורגשות, מערבים את גרמי השמיים. כוכבים לא רוצים את הבדידות אז הם נופלים, ואנחנו  מחפשים את השברים מתוך ההריסות שלנו, כתב דרור משען. הקשר? תנו לדמיון להלך במקומכם. היכן נקודת המפגש

אם בן ארצי ישוב אל עצמו כפי שהוא מבקש, איך יכתוב שירים? הם לא יגיעו לפני הסתיו ובטח לא לאחריו. בן ארצי ממשיך במסכת התשאול העצמית הסובבת על ציר שחוק של להיות או לא להיות. זהו נושא גיל התבגרות קלאסי.

השמש קרה, המיטות קרות, הירח חם.  מד הטמפרטורה פעיל מאוד בשיר הגעגועים של גיא זו-ארץ המזמר על הישרדות רגשית על רקע געגועים לזוגתו ולבית ממקום רחוק בו הוא נמצא. כותב המילים ניסה לשרבט כמה שיותר "רגש" לשיר ונפל למלכודת של

"את לא זקוקה לדבר רק לשמש חמה". בעומסי החום האלה? זו התובנה. מה זה? פרודיה על בחורה בשמש?  חוברת הדרכה פסיכולוגית לנשים בקיץ? אם מדובר בפרודיה – היא לא מצחיקה. אם מדובר בפסיכולוגיה – היא דלה. אם זה רציני –

החיים חארה, וכשבא לך לקשקש על בלגנים, אין כמו חרוזים וקצב להכניס אותך לתא וידוי מול אלפי אוזניים. על צרות אפשר לברבר בלי סוף, להיעזר בקלישאות – "החיים זה לא פיקניק" להתבכיין במטפורות – "בוער לי בחזה וזה לא מהצרבת",

מאור ביטון תוהה/תועה בדרכים שאמורות להוביל אותו אל האהבה הנכספת. מצד אחד – חוסר הידיעה איפה היא, מצד אחר הדמיון השגרתי שכבר רואה את "הצחוק הכי מתוק" וגם תסריט חריג של מרדף אכזרי אלים תמוה – "אני נמר את איילה".

"הלוויים" קוראים לעצמם המזמרים  – על שם שבט לוי, הוא אחד מתוך שנים עשר שבטי ישראל, המוזכרים בתנ"ך שנבחר בידי ה' לעבוד ולשרת בבית המקדש. מהות ההתהדרות באצטלה הזו? רק משום שחברו לשיר שירים מן המסורת? אני מקשיב לשירת הגברים הזו

מאור כהן מאיר מסלולים שונים ביחסים בין בני זוג: השלם נבנה לא רק ממין מוצלח, אלא מהיכולת לראות (לצאת) מעבר לחלון, לאהוב בצורה הכי משוחררת (עירום מסוג שונה) גם במסלול חופש שמוליך אל אמת חיים וגם לחזור אל שגרת חיים

אכול, שתה, תהנה, תבלה  – כי מחר עלול להיות הרבה יותר רע. אז זהו, שאפילו התובנה הזו אינה קיימת בשיר. כל מה שמציע יוסי שטרית הוא – תהיה עסוק בחיים סבבה. חבק את האישה ואת הילדים, סע לכינרת, לחץ על

אסי זיגדון שר דו"ח על המתחולל בנפשו. המאזין נמצא סמוך למיטתו, מקשיב לסיפור המכיל "גוף קטן", "ילד מפחד", "לב שלא יודע", דרך שמובילה לנפילה בזירת החיים "כמו מתאגרף" ומסקנה שמה שנותר "זה רק להיות". אנחנו תועים ותוהים ממש כמו שהוא

זה כנראה יכול להתרחש רק בז'אנר הים תיכוני: רוקדים שברון לב במקצב סלסה. איך? תשאלו את אבי אוחיון. תשאלו גם את נסרין קדרי, האם אינה חושבת שיש כאן דיסוננס. לפי הטקסט היא שבורת לב, אבל מבקשת מכולם (תגידו, תספרו) לשקר

תאמינו להראל מויאל שזוהי תחושתו הכנה. למה להיות ציניים. הנקודה היא שסגנון הרגש-שרץ-לפני הזמר כבר לא עובד גם על מי שאינם ציניים. נצעד עד הירח, אהיה לצידך מול ים סוער וגם יש לו ממנה "הרים של זיכרונות", כאילו מדובר בזוג

הניסיונות של דניאל סלומון  למצוא את עצמו – עלו על שרטון. השיר הוא חשבון אמצע חיים, סיכום החרדות הקיומיות. הדמיון והחלום לא נתנו תשובות למצוקות. גם המסעות למצוא את עצמו במקומות רחוקים – לא הושיעו. המשאלה שאלוהים לא יעזוב אותו

זה רק  אני. זה רק אני. זה רק אני. ומה איתה בסיפור הזה?  הא, היא עובדת על ייסורי המצפון שלו. שתדע לך כמה טעית כשעזבת אותי. "אישה חכמה באה הפוך על הפוך מוציאה אותי מהשלווה". חכמה?  עם החיוך השטני שהיא

אז מה בדיוק קרה שהיא כבר לא אתו, ומה מהות השינוי שהוא עובר. מצד אחד התחיל לעשן –שזה לא משהו, נהנה מקפה, שזה נחמד, קרא ספר – אחלה, התחיל לראות חדשות – נוט ביג דיל, וגם טס "למקום יפה", שזה

טל שגב מגלה שיש אלוהים וגן עדן ושהמשיח אוטוטו כאן. מצד שני, הוא יודע שהוא לא יודע כלום. למשל: מה הן נשמות. איך זה מסתדר? פתרונים לטל שגב. בדבר אחד הוא בטוח: האהבה שיש בינו ובין בת זוגתו – לא

לשם שינוי – שיר שמתחיל בסיפור.  לא עוד קינה של גבר אומלל על שהגברת נטשה אותו, כברוב השירים בז'אנר. הבנאדם מתלבש "כמו חתן" ויוצא לדייט. המתח עולה, אלא שאז נכנסים למסלול מה-זה-משעמם. היא שואלת אותו מה עשה-ראה-אהב בחיים, בודקת אם

יניב שמלצר שר בטון נוגה ומאופק, בשירה מלודית מופלאה רבת חסד – על  בעלי אמונה. השיר הוא משחקי מילים שיוצרים את הציניות והאירוניה כלפי מאמינים, שהולכים בדרך העיוורון. הפתיחה – "בורא רצון גואל לצאן" נראית כאלוזיה לגואל רצון, שהואשם בעבירות

ללא תכנון מוקדם, השיר נוחת בימים, שמדליקים איזשהו אור בקצה המנהרה. רצה או לא רצה, אביב גפן מצטרף למי שכבר החלו לצעוד לקראת המטרה. גם אם לא נגדיר את "הללויה" כשיר פוליטי,  הוא נוגע במצב בצורה ישירה ובוטה. אין כאן

אפשר ליצור ז'אנר משנה של שירי בריחת אוהבים בתוך הז'אנר הים תיכוני. איך הכותבים אינם משתעממים למחזר? הוא מציע לה לברוח עם אהבתם. כמה מקורי. למעשה, למה הוא מציע לה לברוח? מי רודף אחריהם? מי מאיים עליהם? למה לא להמשיך