שירים חדשים

לאסון הממשמש ובא אוהבים לקרוא היום בשם הכמעט גנרי "צונאמי". עלמה זהר חשבה גם על המבול התנכי, גם על מיני אסונות אחרים (גשם רדיואקטיבי), שאין לנו מושג, אם לא נקום אליהם מחר בבוקר. אבל כמו כולם, היא חיה בהדחקה, למרות שהיא

המלט של שקספיר ממשיך לשמש מקור ליוצרים, שאינם חדלים לשאול את השאלה – לחיות או לחדול? גם נועם פנחסוב אינו חושש ללעוס עוד פעם את המשפט הכי ממוחזר בהסטוריה, כדי לשרבט משהו על מקור המוסיקה שלו. האם הטקסט הרזה מתקתק

שיח הרחוב בין שני חברים על יחסים עם נשים – הופך בדואט של דודי לוי את אהוד בנאי לחאפלה, שמאפילה אפילו על הסיפור והתובנה. הסיטואציה ארצית: בשיחתם, האחד מספר לחברו העצבני שיש לו "עניין לא פתור עם אחת מוזרה מנתניה".

אוהד חיטמן נאחז בתפילת "מודה אני" להודיה ולהודאה. הודיה – ברוח התפילה הנאמרת מדי בוקר, על שהבורא החזיר לך את נשמתך, אחרי שהיית חסר מודעות בשינה. התודה על החיים כל יום מחדש, כי הפקדת את רוחך בידי אלוהים, ככתוב בתהילים

אייל גולן קרא לו? אילו גולן קרא לו, סביר שהיה לוקח את השיר הזה. מתאים לו. לא שיש כאן גילויים יצירתיים ממדרגה ראשונה. מדובר בבלדה "ז'אנרית" מצויה בטקסט, במנגינה, גם בצבע הקול . אילן נורי מספר על אהוב נואש שעשה

שמונה שורות של שיר, שתי דקות של מוסיקה. סיפור שלם של חיים. דורי מנור לא היה מאמין שנינט תעניק לסיפור רובד-עומק שכזה. תוגת קולה משדרת את עוצמת הסיוט הטראגי . נינט מתחלחלת לספר את הסיפור: מצד אחד רכות גופה, מאידך

והשאלה היא – למה היא ממשיכה לשקר לעצמה? מה הטעם להמשיך לרמות? אהה, אולי החשק הגדול יחזור לה. אולי יש עוד טעם לנסות.  כמה יש להמתין עד שתחושת האהבה תחזור? לא ברור מהשיר אם היא מאוהבת באהבה ולא במושא אהבתה,

שרון הולצמן מלודי לעילא מסתייע בפתיחת פסנתר א-לה "לט-איט-בי" של הביטלס, מנגינה נוגה-ענוגה, חובקת ועוטפת ברכותה הרומנטית. מילים: סיטואציה אידילית. זוג על חוף הים, היא טובלת רגליה במים, והוא לצידה. על פניו – הכל סבבה.  השלווה משתלבת עם תמונת הנוף

לא בטוח שאריק היה חותם על המילה "נאיבי". אריק איינשטיין לא היה נאיבי. נאיבי יכול להתפרש גם כילדותי, חסר חוכמת חיים. בעיני הצטייר כאופטימיסט, מאמין באדם, באנושי, בטוב, בפשטות החיים, בהדדיות. ("עוד תראה כי כולם יאמצו את האמת הנשכחת/ כי

דודו טסה וגרמניה. מה לו ולגרמניה? זה לא הוא שבחר גרמניה. זו היא שבחרה "לנשום את גרמניה", ויש לו בעיה קשה עם בחירתה. טון קולו הסעור משדר טראומה. הצילום השחור שהגיע עם השיר אומר הכל (מי הצלם?) למעשה, השיר עוסק

קחו את המשפט של ר' ישראל מסלנטר, שעליו התבססה ציפי פינגלה – "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן". כל זמן שהנר דולק, אין מקום לייאוש. האם אכן תמיד אפשר לתקן? האומנם אין מצבים חסרי תקנה? האם לא צודק אותו פסימיסט

פרויקטים מוסיקליים של יוצרים-מפיקים מקומיים מוצאים דרכם אל הזרם המרכזי של הפופ, שהייתי קורא לו – השפוי. אם הז'אנר הים תיכוני הולך בפרויקטים של מחרוזות חפלאיות על בסיס הישן ("רביבו"), הרי באפיק הזה, מתבהרת מגמה של יצירה חדשה, בה יוצרים

למה דואט? מדוע שישי לוי לא ישיר את השיר סולו? למה דוכין? מותר לחשוד כי זהו חלק מקמפיין הקידום של האלבום הבא שלו. ישי לוי כבר "הרוויח" מדוכין בקאבר ל"מלנכולי". הפעם – ניסיון  לבדוק האם טובים השניים. בהאזנה ראשונה, זה נשמע כאילו

דמעה, כביש, יום גשום, אלוהים. תנו לאייל גולן ארבע מילים כאלו, והוא יפיק מעצמו רגש. נטו רגש. מה שעבר עליו בימים האחרונים הוא קטליזטור רגשי. הבנאדם שר שהוא מתרסק. האם אנחנו מאמינים לו? לפי הטון – כן. האם אפשר להתעלם

חיינו מורכבים מתהיות, שאלות, עצות עצמיות, למעשה – דיבור תמידי עם עצמנו. יגאל חקון יצא לכביש הראשי כדי לתת לשאלות והמחשבות לרוץ. סימני השאלה צצים בכל מקום. המוסיקה והקול הם זן נדיר, שמזכירים מוסיקה ישראלית של פעם. אתה שומע את

מחשבות שפולחות את הראש אחרי משבר יחסים וניסיון לצאת ממנו לדרך חדשה הן מישמש של רצונות וחששות. חמי בן דוד ניסה ליפות את העצב. יש כאן כביש, גשם, אור שכבה, חיבוק של החושך. סיום היחסים הוא מבחינתה ניסיון לשקם עצמה

השיר נכתב מתוך דאגת אימים למי שנעלמה לארבעה לילות. איך נפש אוהבת יכולה להכיל את עוצמת הדאגה. טירוף. כל מי שהוא אב לבנות (כותב שורות אלו מודה באשמה) חש את האימה שמחלחלת לכל מקום בגוף, כאשר כל הסרטים הכי רעים

האם יהיה מוגזם להגיד שהדור הצעיר עסוק מאוד בבעיות הנפשיות של עצמו. ספת הפסיכולוג-פסיכיאטר רוחשת פציינטים שמחפשים את זהותם ומרפא לנפשם הדואבת. אנחנו לא שומעים על הרוב, אבל היוצרים-זמרים מייצגים אותם. השירים מהסוג של מיכל רוט יוצאים מנפשות דואבות הזקוקות

אני מנסה להשתחרר מהלחן של אלכס כגן לשיר הזה, המוכר מחוה אלברשטיין. השיר הוא מתוך "את ואני והמלחמה הבאה", שנכתב ע"י חנוך לוין לתיאטרון. הטקסט אירוני, ציני, סרקסטי. במונחים של שנות הששים – שיר מחאה אנטימלחמתי נוקב. בגרסת כגן-אלברשטיין –

אז מתי היה מאושר יותר? בילדות או היום? אם היום טוב – למה לברוח לילדות? הכמה שקלים של אושר דאז הם "בדיוק כמו שהיום"? הרי כל תעשיית דודו אהרון היא ממש לא "כמה שקלים". שדודו אהרון יפסיק לעבוד עלינו. הטקסט

מהו אושר "שבא מבפנים"? יש מצב אחר? ואולי איגי דיין התכוון לרגע בלתי צפוי שאינך שולט בו. אושר שאינו מודיע על בואו. "רגע שעוצר". "רגע שמתנער". הוא רוצה "להרגיש שזה קורה", ואז השמיים הם הגבול. לשיר ישנה גרסה נוספת עם