שירים חדשים

לפי שיר האהבה המיוסרת, חי סבג חי בסרט. הוא מדמיין מצד אחד "סרט שחוזר להתחלה" כדי להתחיל מחדש מערכת יחסים שהוא חושק בה. מצד שני הסרט הזה כנראה לא יסתיים טוב. הוא הרי יודע שהסוף עצוב. שהוא לא יכול להשפיע.

יענקל'ה רוטבליט נוגע במה שהפך שיח שכיח בציבור הישראלי:  איך אנחנו, צאצאי העם המושמד בשואה, זה שחווה גזענות ברמות הכי קיצוניות שלה, יכול להפוך גזען כלפי אוכלוסיות של פליטים שהגיעו לכאן אחרי שנמלטו מארצם? כן, צריך להודות שהעם היושב בציון

השיר מדבר על הגימיק השולט בעולם. בקליפ שמגיע עם הסינגל, אנחנו מקבלים אותו. קפה שחור חזק גייסו את כנסיית השכל להופיע איתם בבגדי אסירים העוסקים בעבודת פרך, כשמאחוריהם קנה של שוטר/ סוהר המכוון אל גבם. למה? השיר מצדיק את זה?

לפי קומוניקט היח"צ מדובר בסינגל מתוך אלבומו "המדובר" של נמרוד לב. על מה בדיוק מדברים? מה רמת הציפיות? אחרי ששמעתי  את הסינגל, אני ממליץ להמתין, ובינתיים להוריד הרף. נמרוד לב מהגג משהו על חוסר יכולת להתמודד עם הזמן, אבל לא

למאור כהן יש כמה סוגים של התרפקויות. הוא יכול לחזור ללא בעיה ל"זקני צפת" ל"הזבובים" ול"הבליינים", והוא יכול ללבוש חליפה של זמר מיינסטרים ששר בלדות כמו Crooner  אמריקני מנותק מרוק. אני אזכור לו לטובה שיר נפלא כמו "לילה בעיר" מהטובים

איזה חסד מחכה לך כל יום ברחובות? דרור לביא קובע שהכל יכול לקרות. הוא מגיע עד "נס שמתחבא בכל פינה" תחושה שכזו, תן לדמיון ללכת במקומך. לא ברור מה סיבת התשוקה למשהו טוב, אולי קוסמי,  אבל היא קיימת בשירה המתכוונת

אז על מה ללכת? על השיר שאומר משהו חלקי מאוד על הורים שמזדקנים ועל זיכרונות ילדות אחרי עזיבת הבית, על גשם שירד לטובה, או על הקליפ המושקע, המנסה לחבר בין מראות ילדות לקטעים בנוסח סרטי מדע בדיוני בתלת ממד. .סטטיק

חדוות הציד מול חדוות הרוח. החתול והציפור. משלי חיות עם מוסר השכל וקורטוב של הומור. חגית לירון שרה את לחנו של אילן וירצברג בכוונה גדולה כמו הסיפור בעצמותיה. הלחן היפהפה, העיבוד המוצלח לגיטרות יצרו דרמה מוסיקלית עשירה, ההופכת את השיחה

מה נשאר לנו אם לא הטבע ואנחנו. ננטרל עצמנו מכל השאר. גם מהזמן. מתי כספי שר על רגע (הכרחי) שבו גוף ונפש של איש ואישה מתאחדים  למראות הבריאה ("הנצח כאן כמו אז") משהו שמייצר תחושה של מערכת תנועות קצובות, תנועה

לא להאמין שזו רוקפור. לא הטקסט לא המוסיקה "מסגירים" את להקת הרוק הותיקה, הנוטה לשנות שפות וזהויות. הפעם – על תוצאת הלוואי של תהליך האורבניזציה בערים הגדולות. מהבית הערבי וגן האירועים של פעם ועד השתלטות כרישי הנדל"ן ובתים לעשירים בלבד

בן ארצי מספר לנו על טעויות בזוגיות, שגרמו לפרידה,  וגם מסיק מסקנות. הוא מייחס את הכישלון ל"בורגנות" – היא שגרמה "לשכוח את הנשמה". רכושנות, אהבת כסף, אימוץ סמלי סטטוס גורמים לאבד את תחושת הפנים שעומדת בבסיס יחסים בין בני זוג

זרם מחשבות על ההחמצה של "מה שחשוב", חוסר יכולת להבין מהות הריצה הלא ברורה קדימה, שמעוררת להפסיק את המרוץ להאט  ולשוב לילדות, תקופה שככל הנראה מצטיירת כמנוטרלת מהכסף, התחרות, הגזענות. הפניה היא "לאחי" – חבר, ידיד, בן שיחה. במילים "ואותי

ענת אסתר חיטמן שרה וידוי דרמטי ברור וישיר: "יותר מדי אכזבות לא יפילו אותי". על רקע זה – הבית הראשון נשמע יומרה פואטית שאינה מוסיפה להבנת הרעיון שבפזמון החוזר. מילים כמו " "הטיפות של השמיים משמחות אותה בינתיים, מסתכלות על השעון

גיל רון שמע הוא מהמוסיקאים הנדירים המקומיים, שמצליח להשיב רוח מדברית אותנטית בשיריו החדשים, ולעטוף אותם בהפקה מודרנית מתוזמרת להפליא. החיבור עם שפה ארכאית הוא חלק מאישיותו והמהות האומנותית שלו. אין כאן בלוף. זה ככל הנראה הדי.אנ.איי האומנותי שלו. השיר

סגנון השירה של יסמין לוי  הוא צירוף של טון והבעה שקשה לטעות בהם. אלה קווי מתאר מזוהים היטב. היא תמיד שרה כדי לרגש ומצליחה בזה. לרוב – מלודרמטית בחיבור למוסיקה הספרדית-פלמנקו-לטינית שהיא בוחרת. באיזשהו מקום יש תחושה של מחזור בשירה.

השיר מתחלק לשני חלקים – איטי וקצבי. מה פשר הטון הנווגה בפתיחה. האם עצם "החזרה לחיים" אחרי מסע מעולמות שונים מדכדכת? מה המשמעות של "לחזור מהמתים"?  במה החיים עכשיו עולים על החיים לאורך המסע? השיר הקצר והלא מפותח משאיר את המאזין

ההשראה מ"כתיבת קורות חיים" של ויסלבה שימרובסקה לא הולידה שיר חכם / מתוחכם יותר על כתיבת קורות חיים. לא רק שזהר מאירי לא כתבה שיר מקורי על הנושא, היא גם לא למדה משימרובסקה את סוד הצמצום. הטקסט נשמע יותר פרשנות פרוזאית

לא בדיוק שיר. מלל שגרתי נטול השראה על החיים.  סדריק בן שבת שופך/עורם כל מה שיש לו בראש לקטע אוטוביוגרפי, מספר לנו שהוא אוהב מישהי "עם כל החסרונות" (So What?), שהוא עזב "הרכב" ועכשיו הוא "לבד", עומד לעוד "מבחן", רוצה

יובל מנדלסון מתאר מצב של הזיה מהולה בתמיהה: עדיין העצים צומחים ואנשים מדברים על מסיבות, מסעדות  וסרטים, סיפורים פשוטים של דיווויד לינץ' וש"י עגנון, כי הוא עצמו כבר אינו מרגיש בדיוק בנאדם ("את הראש מרכיב על הכתפיים כמו בלגו") במציאות

על העטיפה – עיניים ירוקות, כובע חאקי, מבט קשיח. מה מסתתר מאחורי? התמונה השנייה מרככת – במיוחד הנעליים הוורודות, מה שחובר לקול מתבכיין של ההרוס מליגת המתייפחים בלילה. מה קרה? זה לא שהיא אכזבה אותו. הוא אכזב אותה. זה הוא

ליאור נרקיס – לא מעניין אותו טקסט. המילים הן אמצעי, לא מטרה. האוהב לאהובה – בואי נברח. בואי איתי ונברח ונחיה בגדול וכל השטויות. מוטו בז'אנר – הבריחה. ממה בורחים? לא חשוב. מה חשוב? להקפיץ, להרקיד, לעשות שמח. לחבר קצב

לשני פונה אין שאלות. רק תשובות ותודות. היא שרה לאב שליבו פועם בליבה. עומד איתן ונשגב לצידה. מודה לו על האור והגנה. דמות אב פרטית?  דמות אב אלוהית? התשובה אינה רציונאלית. רגש לפני היגיון. כל אחד ייקח את השיר לכיוון

השימוש הרב במילת הגוף "זה" אינה תורמת לאיכות הטקסט. "את זה", "זה נמצא", "מחפש את זה", "זה יכול לקרות גם לי".  כמה אפשר לחזור על "זה"?!  ולמה נועדה "התרופה"? אופיר בר-עמי מחפש ככל הנראה שיר נשגב של "עולם מושלם", אבל