הלך יונתן רזאל אצל ירמיהו (י"ז, ט) כדי לקבל תפיסתו על טיבו הלב – "עקוב הלב מכל, ואנוש הוא, מי ידענו?" כלומר: מעוקם ומעוות הלב, עשוי לרמות יותר מכל דבר אחר, ואין תרופה שתגרום לו להפסיק להוליך שולל. רזאל נכנע לתפיסה
הנויפלדים, אב ובנו, פנו לגולדברגים, אב ובנו, לצורך שיר חדש. השחלת חרוזים על נושא של שפל וגאות בחיים. טבעו של עולם לנוע הלוך ושוב בין טוב ורע. יום אסל יום בסל. יש ימים טובים, ויש ימים לא מוצלחים, שאתה רוצה לא
מוסיקה אפלולית מבטאת את הדכדוך בהארת המציאות האישית במקום הזה. אתה מוצא עצמך עם הכלבים הרועדים מפחד מתחת לשולחן בעת שזיקוקי יום העצמאות מתפוצצים באוויר. דרכיכם מצטלבות מסיבות שונות: אתה לא מבין מה יש כאן לחגוג. הם אינם מבינים מה
כשמדברים אהבה מכפילים את מאה שנות בדידות בעשר, ואז חוזרים עד לעייפה על האלף הזה. גידי דבוש אכן מפליג למרחקים בתיאוריו כדי להסיר דאגה מלב האהובה ולהודיע לה באמונה שלמה – "אנחנו שני חצאים של אותה נשמה", מה שאומר שאין
הייתי מקדיש את השיר הזה לכבוד מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר במלאת חמישים ליצירת המופת של הביטלס. איתמר חלוץ נתן לדמיונו לרוץ לפני כדי לרקוח את ההרמוניות הפסיכודליות האלו ולהשתחרר על כורסה מתניידת (ראו קליפ) לזמר על מי ש"צוחקת
מה מביא את "האוסטרי" להזדהות עם שמנמנה, לנחם אותן שבתקופה אחרת היא הייתה סמל מין, להעניק לה יעוץ פסיכולוגי באגורה וחצי – "אל תבכי כי החיים זה לא עניין של מספרים". וגם לעודד אותה – הכל עניין של לאהוב את
הפחדים מהתמעטות הטוב. המבט המפוחד מפני עתיד פחות טוב. נתיב השגרה מדליק איזושהי נורה אדומה. ה"בינתיים נראה לי שנשרוד" הוא צפירת הרגעה, כי הרגעים הנפלאים לא יחזרו. בינתיים אתה בשלב של לנצח את הפחד, אבל עם השאלה מה יהיה עם
נדב דלומי בחר באנגלית כדי לזעוק זעקה – על מה שעיניו רואות. הוא מתייחס למישהו מרוחק, רואה מעליו הרים, חשכה שאופפת אותו, רוחות מדבר, שדים במחשבתו. פחדים. מה הסיפור? מי-מה-מו? הדרמטיזציה מאפילה על הסיפור. תן לתיאורי הטבע להעצים אותה. אבל
אחרי השיר הזה אני חוזר להאמין באהבה במיוחד על רקע יפו אהובתי, אליה עברתי לאחרונה. חיפשתי משהו מאחורי המילים, איזו פואנטה, ניואנס, ונשארתי עם מילות האהבה המתקתקות. לא פחות, לא יותר. Just as it sounds. מה עוד אפשר לומר עליה?
הכותב מודע לכך שהוא "סתם ילד", יודע להתייחס למצבו מנקודת מבט מפוכחת. אלישע בנאי כותב מזווית של אדם שלא התבגר, שמבין את חולשותיו הבסיסיות, מודע לטיפוס הזה של "מבולבל ומעט שבור", מי שאומרים עלי "פוטנציאל לא ממומש" שמנסה להראות שהוא
אתה כל כך יום, אני כל כך לילה, אבל אתה ממש הטיפוס שלי. לא יודעת למה אנחנו מגיעים לזה.. נפרדים בכל סוף שבוע… לא יכולה להמשיך עם העליות והירידות ביחסים, אבל העיקר שהוא הטיפוס שלה. מה התובנה? את מי שמורידים
תובנת הלאחר-מעשה אינה שגורה אצל רוב בני האדם. יואב פורת כתב על הסיטואציה הזו, זו שמייצרת התפכחות. המודעות הרציונלית אינה מגעת לשם. רק אחרי שהכול יסתיים, נבין שהיה לנו כל מה שחסר עכשיו. זהו שיר על הפער בין מה שחשים
ומה אשמה העיר? נבות מאניש את ירושלים, כאילו רבב דבק בה – באשמתה. "מארמונות זהב הפכת מלכות חושך". הוא קורא לה "הניפי דגלייך עיר עייפה את סגור שערייך פתחי". נבות בחר לעשות שימוש בשפה תנכית "נבואית", להעניק איזו אותנטיות לפנייה
הייתי מכנה את מה שקלטו אוזני – הסחרור של המסחור. מישהו חייב לומר לקייטי פרי – לא חייבים להוציא עוד שיר למען עוד מיליונים של לייקים. הטקסט? 'Cause I'm all that you want, boy All that you can have, boy
כמה פשוט לכתוב על אהבה – מהסוג ש"כבר לא מוצאים". כדי להכיל אותה, עליך לחוות אותה. כלומר את מסלול ה"שוב בורח שוב חוזר" ואיסוף השברים ופיסות החיים. עידן רייכל הופך את מכלול החוויות למנגינה. זה הסיפור שלו – המנגינה. היא
ממלחמה למלחמה ממשיכים להבטיח שלא תהיה עוד מלחמה, ובחורים צעירים לא יוחזרו עוד בארונות. המציאות טופחת על פנינו,. מחזירה למשא הכאב הבלתי נגמר, כאילו המציאות המרה היא גורל שנחרץ לעד, מנת חלקו של האדם באשר הוא. כמעט כמו המוות, הצורך
מותר שאלה רצינית? מה היה כל כך דחוף לרועי צ'יקי ארד להוציא שיר כזה? להוכיח שהוא חופשי, זרוק ומאושר, ושיקפצו לו כולם, כלל הפלייליסט של גלגל"צ?. ואולי כותב שורות אלה לא מבין מהחיים שלו, והשיר כבר מככב ברשימת השידור השבועית
בסדנא לכתיבת מילים לשירים, השיר הזה לא יעבור. הייתי ממליץ לאור כהן לקחת בעל מקצוע לפני שהוא משחרר שיר חדש. זהו טקסט גרוע לשיר אמוציונאלי על געגועים. אתה לא יכול לכתוב משפט כמו "רק זיכרון מתוק מזכיר לי אותך" .
תן לרגש ללכת לפניך. תן לו לשלוט, כי כשכותבים על מי שאינם, זה קודם כל הרגש, שבאופן טבעי מפאר את מי שאיננו. יובל דיין דווקא מצליחה להפנים, לא לתת לרגש להשתלט, ובכל זאת הצער מחלחל. היא כמעט לוחשת בסלסול המיוחד
Lost Lights הוא צמד ישראלי שמתהדר במושג דרים פופ (dream pop), תת ז'אנר של רוק אלטרנטיבי ניאו פסיכודלי. הסגנון מאופין בשירה אפופת אווירה. נדב פרסר וקייט אורן מנסים להתביית על המסלול הזה בשיר שעוסק בהתפכחות מאהבה. "השארתי את המפתחות בתוך
רק שיגיד לה "כן" והיא תיתן לו הכל. תפשיט אותו בשעה שהוא עייף, תכסה אותו כשהוא נרדם בין זרועותיה, תטפל בו באהבה. "רק תגיד כן ואני אהיה שלך כל הלילה". ליידי גאגא מתמחה בהפתעות. היא הפתיעה את הקהל, כאשר ביצעה
לא מעט זמרים וזמרות מקומיים בוחרים לשיר באנגלית. המגמה מובנת. המשימה אינה פשוטה. זה לא רק עניין של מבטא. שפה צריכה להיות חלק בלתי נפרד מהדי.אן.איי היצירתי שלך, עליה להיות מובנית על הזמר כחלק אינטגרלי מיישותו האומנותית. . אצל הגר
בסופו הופך השיר המנון קולקטיבי לכאב ולבכי בשירתן של דורון טלמור, דאנה איבגי, דניאלה ספקטור, איה זהבי וזוהר גינסבורג, ארבע זמרות שהשתתפו עם טלמור בקבוצת כתיבה של תשע יוצרות, ונותנות את קולן כדי להשלים איזושהי התרפקות אקראית על בכי וכאב.
נסו להיכנס לנבכי מחשבותיה של טריקסרין. Who's Trixerin?. גוגל בבקשה. לא הרבה מצאתי שם. גם המוסיקה מסתירה משהו. הקול מסקרן. המבנה המוסיקלי וההבעה – כנ"ל. למגדירים יש אתגר. לפני שנפנה לקומוניקט, אני שומע קול בעל מתקתקות מוזרה וטון הזוי. היא
אין שום בעיה להכריז על עצמך סינגר-סונגרייטר. מצד שני, אם את רוצה כיסוי של ממש ליומרה, עליך לשאוף למקוריות ובעיקר לאותנטיות. בסדנה לכתיבת שירים היו אומרים לנועם אקרמן: אין דבר כזה "קצת נמאס לי להעמיד פנים". התחזות אינה ניתנת לכימות.
גילי ארגוב עושה שימוש בטקסט אקראי קצר כדי לגעת בסיפור חייו. הניסיון לעסוק בהצלחה, בכישלון, בילדות וגם ב"מהות החיים" שטוח ורופף. המשפט המרכזי – "הילד שבתוכי שפורץ בבכי" נשאר מיותם, חסר פיתוח ועומק ואינו חובר בקשר מהותי להבנת "מהות החיים".
הקיץ מתקרב ועמו המנוני האינסטנט הוויראליים, עליהם יחגגו אנשים צעירים במסיבות ובמועדונים. אדם מדר וגיא עמית יעזרו להם לתפוס ראש קל במדרון הפופ המקומי הממשיך להתדרדר. מה כאן? בליל של משפטים אקראיים על מסיבות סופשבוע שמונע ע"י קצב, מסיבה, גוף
המוטיב הבולט באלבום "פה" הוא חופש. אסף אמדורסקי נמצא במקום של כמיהה להגיע למקומות שאומרים חירות. זה אינו רק עניין אישי. כל אחד יכול. "כמה זה יפה מרחוק" אומר היכולת לשאוף לבלתי מושג "מושיטים יד אל החלל/ שואפים אל כוכבים
"עוד יהיה טוב בארץ ישראל", ששר דודו זכאי בפסטיבל הילדים של 1978 הוא אנכרוניזם, שמשמש את "הדג נחש" לסימפול לצורך אירוניה, על רקע מציאות מאוד רעה בארץ ישראל של ימינו (אלימות קשה במקום שנשלט ע"י גנגסטרים ואפליה של מיעוטים) שרק
חג לתעשיית מוסיקת השמח הים-תיכונית. שרה שרה שיר שמח וכולם עפים. מה מייחד את שרית חדד? שהיא הולכת לא רק על השמח, אלא על סיפור עם קורטוב של הומור, ואפילו הומור עצמי. לא שהסיפור מיוחד. שגרת היום-יום: גואטה מסמס לה
