שירים חדשים

נעה סררו מתרפקת ברגש גואה על "כמה טוב בבית", על העזיבה לצבא, על דרך חדשה, על הפער בין החיים בחוץ לחום הבית. המנגינה היפה מתכתבת עם התחושה, עם השירה המתכוונת, אלא שהטקסט שהגיע עם השיר משתנה לפתע, ומשיר אישי עליה

מה כל כך בסדר? הפסיכולוג יגיד: עזוב אותך, שיוציאו הכל. שישחררו. זה בסדר לשחרר. השיר הזה מרוב ה"בסדר" לא מסייע למצוא ידיים ורגלים, אבל הוא כנראה משחרר בגדול. הוא נשמע יותר סאשן פסיכולוגי אקראי מאשר שיר קוהרנטי. זה בסדר לשיר

לא ברור מאיזה מצב מצוקה נכתב השיר הזה. ה"לחזור הביתה" יכול להתפרש גם כשיר געגועים לאישה ("לאן את ברחת?") או כמצב נפשי קשה בשל פרידה. בדברי ההסבר שנשלחו עם השיר נכתב: השיר נוגע בכאב העמוק וההתמודדות שלנו כעם, שרוצה לשוב

מישהו הגדיר פעם שיר אהבה מהו? כל שיר שני יכול להיכנס תחת הכותרת "שיר אהבה".  "שיר אהבה" אינו מתוחם בטריטוריה של גבר-אוהב-אישה-אוהבת-גבר. קודם כל אהבה נטו. זו יכולה להיות חיבה עזה, רגש משיכה. בשירים מולחנים, המוסיקה באה במקום הגדרות ומספקת

ענבל ביבי שרה שיר געגועים לאהוב, במקצב ובהרמוניה טעוני רגש המתכתבים עם שירת רבים. זהו מונולוג פנימי, על אדם חסר בזרם תודעה שמציג חדירה לנפש סעורה. היוצרת המתמקד בשמירת מקום ל"זיכרון אחד קטן" בנשמה, אבל השיר עוסק לא רק בזה..

בתוך מבול השירים שהציף אחרי אסון השבת השחורה, אני מאתר לעיתים שירים מקוריים שראויים לשידור והאזנה. נאור דנין חיבר את הזוועה עם הטראומה ועם התקווה. השיר כתוב באינטליגנציה פואטית גבוהה, דנין מצליח למקד את רגשותיו, מחשבותיו ומאווייו תוך שימוש באמצעים

טראומת האויב המחשיך עולמות ועוקר נטוע מול התקומה – רדיפתו של העוין וחידוש הימים כקדם. שירת רבים בגוף ראשון בשפה מקראית שכתב והפיק פטריק סבג בימים שהעולם חשך עלינו. פופ הופך דאנס שהופך טראנס. המוסיקה מתערבלת והקולות המתלכדים לשירת נשמה

אם מנתחים שירי פופ , מגלים שלרבים מאוד מהם ישנם מאפיינים משותפים, היוצרים את המבנה ה'קלאסי' של שיר בנוי לתלפיות. השיר של דניאל סלומון הוא כזה – ראוי להיות הדגמה בקורס לכתיבה יוצרת. המילים החרוזות היטב, הבית והפיזמן המהודקים. המנגינה

לתמונה יש כוח לתפוס ולהעביר רגע מדויק אחד שטומן בחובו עולם ומלואו. לי אושר שרה ברגישות מופתית, בלחן נדיר תחושה שמתחילה ב"תמונות ישנות" – שחומקות ממנה. היא מבקשת להנציחן, שלא יתפוגגו. הזיכרונות אינם יכולים להתקיים בעומק ההכרה בעולם שבו הכל

מוסיקה היא הביטוי האומנתי הדחוף ביותר  לטראומה של עם. אני מקבל עשרות שירים חדשים העוסקים בסיפורים של המשפחות החבולות. זוהי תגובה מובנת של הזדהות טוטאלית. גם יזהר כהן הותיק, שאינו מרבה להוציא שירים חדשים, נזעק לספר את סיפורו המצמרר של

ליבי פנקר מדמיינת מצבי אהבה בלעדיו בימים ובלילות שמייצרים את הגעגוע המטורף. לא תמיד ניתן לממש את האהבה מסיבות שונות,  וגם אם כן, לא ניתן להתחייב שהיא תימשך לנצח, ואז הדמיון עובד "שעות נוספות" בהיבט פיקטיבי. ה"הייתי" בשיר מתייחס למצבים

תוגת המוסיקה ששרות לאה שבת ולירון בן שמעון נועדה לרומם את הנואשים מהחיים. לב שבור יכול הפוך אובססיה שמייצרת עוד סבל ופגיעות עמוקה ועוצמתית. השתיים שרות את השיר על רקע השבת השחורה בה נשברו לבבות רבים. להם נוספו תסמינים של

מה עושים בסערת רגשות? איך מתמודדים עם כאב ועצב? ההתרגשות הפנימית על מי שהלכה מאיתה, הובילה את נוייה דודסקו לטקסט סעור רגשות שמפוזר בין תיאור הילדה היפה, פיית המדבר, בין הצער והגעגועים של הכותבת למי שעזבה "כל כך מהר" ועכשיו

הסיטואציה של השיבה הביתה מובנת בימי מלחמה, אלא שליר התאהבה ב"תחזור", והתוצאה היא טקסט טרחני, עמוס במטרות חזרה, שהוא יותר התרפקות נוסטלגית של הכותבת מאשר התייחסות  אמת אל מי שאמור לשוב. המוסיקה – פולק אקוסטי אולד סקול צנוע נעים הליכות

בתוך צונאמי של שירים על  האסון האנושי של השבת השחורה בעוטף עזה, מגלים גם שירים על ילדים שנכתבו בצניעות יפה בלי לא  מתוך היסחפות להשתתף בצער. הגל הזה הוליד הרבה שירים תפלים ,שגם אם באו מתוך הזדהות רגשית גדולה –

רן שפירא שר אור של עצבות, שיר שהוא מחדש אחרי שנים על רקע האירועים הטראומטיים של אוקטובר 2023. האם ה"יהיה אור" הוא רק אמירה של תקווה?. רן שפירא שר משאת נפש בלשון עתידית. היהיה אור הוא מתוך אהבה גדולה שאינה

צריכים אמונה גדולה ועמוקה לשיר מילים כאלו אחרי אסון השבת השחורה בעוטף. לשולי רנד, לפי ניגון ושירת התפילה – יש לו אותה, ואתה לא יכול שלא להאמין למי שמאמין. בדומה לתפיסה המקראית בכללה, המזמור מבטא את האמונה כי האל משגיח

כמה שהשיר הזה יישמע קיטשי – אין משפט יותר נחשק בימים אלה של החזרת חטופים כמו "בסוף הרי כולם רוצים לחזור הביתה". השיר ששודר לראשונה ב"הכוכב הבא"  בביצוע בועז מעודה , מקבל כמובן משמעות עוצמתית, גם בחיבור לקליפ שצולם בצעדה

המלחמה הזו הולידה פרץ אדיר של שירים בהשראת התקופה – הנופלים, הגיבורים, ההספדים, הסיפורים. לעיתים נדמה כי יש כאן יותר היצע מביקוש. הדרישות – מנגינות נוגות, שירת געגועים מתרפקת, עיבודים הרמוניים, קצב אמצע שמניע. משה פרץ העומד בכל הדרישות, אתה

שרית חדד ועדן חסון מצטלמים עטופים בדגלי כחול-לבן. מבטיחים שאחרי החושך ייבוא האור, שעוד נשיר ונרקוד, כי אנחנו זה גורל. האם מדובר באמונה שהכל מבחינת העם זה קבוע מראש? לא נראה שכותבי השיר התעמקו בפילוסופיה שמאחורי האמירה. ארשה לעצמי להשלים

איך שוכחים? איך שוכחים אדם שכל כך אוהבים, אדם שהאיר לך את היום, אדם שכמה מילים בודדות שלו הפיגו כאב,  אדם שהיה קשוב למצוקותיך.  על  געגועים למי שהלכו איתנו נכתבו תילי תילים של טקסטים. יש שירים שכמו נכתבו תקופה הזו

הלב אינו מסונכרן תמיד עם מה שהראש חושב. הלב הוא  מה שמרגיש בו ברגע, הוא יודע לשנות כיוון, הוא עושה סאלטות ללא שליטה, שוכח, מתעייף.  איה כורם יוצאת לנסיעה שמתחילה קודר ואפרורי כדי להגג משהו על החיים.זוהי נסיעה שמתחילה ברשימת

צריך מלחמה אכזרית כדי להימרח על טקסט שמערב אסון לאומי ושותפות גורל. שירים כאלה לא כותבים בימים רגילים. אבדון נורא מצד אחד וסולידריות ענקית מצד שני. אני יודע שבימים כאלה גם ביקורת צריכה "להתחשב", אבל עם כל ההבנה,  טקסט כזה

חיילים שלא חזרו הביתה הם נושא כמעט מתחייב בשירי הגעגועים שנכתבים עכשיו. רועי סנדלר שר בטון מדוכדך ובכיליון נפש על מי שעזב את חייו. הטקסט פשוט – מזיכרון של ילדות, הדמעות, התפילות החלומות, האור הגדול שהשאיר. חבל שהוא הוסיף –

זמן מלחמה הוא זמן  לשירי מלחמה עצובים. הם מגיעים בכמויות, נכתבים מתוך צורך אישי דחוף, גם מהזדהות לאומית שמציפה רבים.  שירים מיציאה מייאוש לתקווה גדולה.  הכתיבה  לעיתים חפוזה, הנדוש נפוץ. הקלישאה מככבת. המושג "גיבור" נשחק עד דוק. ליעד אלון כתבה

אביב בכר וענת בן חמו משייטים בקולות שקטים וענוגים מבעד לענן ליד שערי שמיים. שרים למי שהעצב כבר אינו נוגע בה. מהזווית שלהם – נוגע גם נוגע עם כל הרצון לשכך כאב, לרגיעה ולנחמה. זו אינה עצבות משמחת. אולי כוונתה

נרקיס שרה  תחושה של געגוע למישהו שכבר איננו, לאהוב נעדר כמו גם לשובם של כל האהובים הנעדרים שהנפש משתוקקת אליהם. השימוש בגוף שלישי רבים ( "לכל המחכות לאור הירח" ) וגוף שני יחיד ("ושוב לא היית בדלת") כורך את הטראומה הכללית