שירים חדשים

סתיו בגר כתב מכתב לבחורה שמהמרת "על כאב". לא ברור אם מדובר במזוכיסטית או באישה שטן ש"מנהלת מלחמות על המיטה". ה"שוב" מעיד על מי שהפכה את ההתנהגות לשיטה סדרתית. אחת ש"כל האבירים נלחמים עליה", היא זורקת "פירורים" – אבל מפילה

"אם לומר אמת" שר נועם בנאי – אני לא יודע כלום. לא טוב לי,  מבולבל, לא משוחרר, לחוץ – אז הגיע הזמן לשחרר, להשתחרר, להרפות. לתת לעצמי לזרום ללא כיוון.  זו התובנה.  הסינגר-סונגריייטר שחי במצוקה,  מתנחם באישה ומוותר על שליטה.  משוררי

רובי קסוס דוהר בעוצמה על תוגתו. זוהי נסיעה פיזית (ברכבת) ונפשית – בריחה מעצמו על רקע מצוקה מהרסת שמובילה לאבדון. השיר אינו רק תאור מצב אובדני ("לא השארת פתק", "סוף זה מה שחסר לי")  אלא גם מודעות למצבו בצורת שאלות

נכון: לא רק גברים בוכים בלילות. קבלו את ספיר סבן. הלילות שלה בשיר הזה הופכים ליללות מסולסלות. יצרני המילים והמנגינות יודעים, שאפשר לסמוך על סבן שהיא תהפוך כל גבב של מטפורות שחוקות/ תמוהות למלודרמה ענקית. "המלחמות עייפו" היא שרה. לא

לא יודע אם מנסים להחיות איזשהו ריב מדומה מאמצע שנות השמונים בין עפרה חזה ז"ל ובין ירדנה ארזי, אבל כאשר ארזי מתגייסת לשיר שיר שכתב בצלאל אלוני, פטרונה של חזה דאז, האב הרוחני והיצירתי שלה במלאת 19 שנים למותה –

הראל סקעת מבקש אישור/ אישוש ליחסים בינו ובינו. הכל ביניהם מתנהל סבבה, שיגרה ימיומית – על הקשיים והמורכבות,  "רגע טוב רגע פחות מושלם", אבל מדי פעם אתה מוודא שהאהבה שרירה וקיימת כי אין בילתה, אחת ויחידה – "כמו שאלוהים ביקש", וליתר

תוגת התקווה של ירדן דנקר. בקולו המלנכולי הדואב הוא מביע רצון למה שיתגשם במציאות המדברית המייאשת. גם טון עצוב מסתבר מוליד  רגש של ציפייה. הטון הקולי הקודר מתפתח למהלך מוסיקלי, שמשדר את התובנה המנוגדת של – עכשיו לא טוב, אבל יש מים בקצה המנהרה

שימי דיאי חשב "צלצולי פעמונים", כתב בהשראת השיר הזה, וגם מצא דרך לדגום את יוצרתו, אהובה עוזרי לשיר באמצעות קבצי שירה מקוריים.  דיאי אינו הקול הגדול שמנסה לכבוש מקום בין האייל גולנים והפאר טסים באיזה שיר שמח לכפיים או שיר לשבורי

הייתי אומר לעמית שקד: תרגיע. פאניקה לא עושה טוב לבנאדם, במיוחד כשהוא רוצה להיות אמן. כתיבה מתוך תחושת חרדה פתאומית אינה מייצרת בדרך כלל יצירות טובות, שלא לדבר על אולטימטיביות. אכן: מה הפאניקה? מה מוביל אותך למחשבה על התמוטטות ולתסכול,

זה לא התקף לב, זה התקף חרדה או אהבה, אבל בשביל להבין שמדובר בארוע לבבי מסוג אחר, אתה צריך לבקר במיון באיכילוב. הומור נוסח אלון אולארצ'יק מגיע בשיר קצבי. עתיר חשמל ואלקטרוניקה. מפגש מערב ומזרח טיפוסי, קליל , פריך ונטול

הילה כהן אלעזר "משחקת" עם הזמן משחקי לשון ומהות. אנחנו חיים בעבר, בהווה, בעתיד. מנוהלים ע"י הזמן. זו יכולה להיות התנהלות שבשגרה, ימים של חסד שנעולים בתודעה. זמן הוא פחד מפני עתיד לא נודע. יש זמן טכני, שמתחיל ומסתיים, יש

שיר על יחסים וחוסר התכלית שבעטיים – מצב שהיא אינה מבינה אותו, חושבת שהוא אמוציונאלי מדי, ומבחינתו – "שונה ומסובכת". "קרובה ומרוחקת". הבנאדם בבעיה עם עצמו ועם מי שאיתו. במקום לחתוך עניין – נכנע שוב. כדי לתאר את עוצמת המצוקה יותם

את הסיפור שלה מספרת מאיה פסטרנק בטון מדוכדך. השיר הוא תאור ניסיון לשרוד בתוך שגרת חיים, מול סיטואציה שמפרה הימיומיות החוזרת על עצמה, הדורשת החלטה בעקבות ההודעה כי התפנה מקום במחלקה, וכי מחכים לה. אכן: עוד יום של אחיזה בשגרה

בטלי את עצמך, את אישיותך בשביל לקדש את היופי. מה רע? שחר גוטמן כמו מתפקחת כדי לשדר מסר שנשמע כביכול אירוני, אבל השינוי מתברר יכול להושיע: עזבי אותך מהמהות הפנימית, לכי על חיצוניות. את גופת אישיותך עיטפי בניילון צמוד. לכי על

רחל שפירא כתבה שיר על המעבר ממצב רע לטוב. המחשבה על  המים היא המחשבה על מעבר למקום טוב יותר, והיא מחזקת. "חציית המדבר" היא  נפשית, אבל יכולה להיות גם פיזית – "לא האמנתי למה גופי מסוגל", שרה אילנית. השיר נע

אחרי הקאבר היפה  ל"אינך יכולה" של "החלונות הגבוהים",  שעשו זמרות נבחרות לרגל חודש המודעות לסרטן השד, מגיעה פרפרזה לשיר מאת להקת  "בית ספר לנבואה" לרגל 5 שנים למותו של אריק איינשטיין. אדם פז מבכה את עזיבתה הכואבת בטון דואב מתכוון. השיר הוא מעין

דרור משען מתרגש כאילו חזר עכשיו ממלצ'ט פינת נחמני. הוא ראה שם דברים, שההלחיצו מאוד. משען הפך את הרגע לדרמה הנשמעת כמו מתוך מוסיקה ממערבון. שאלת האם זה נכון, שראה אותה איתו – עומדת במרכז  הנרטיב הסוער, שבו הוא פונה אליה מתוך

האחים אהרן ויונתן רזאל חברו כדי לשיר את תחושותיהם ברגעי התעלות הנפש. בטון נמוך וגבוה הם מבטאים את ההכנה לקבלת החסד. האמונה בטוב הופכת למסע מטפורי של עגלה המזמינה לעלות ולצאת לדרך, עם הפנים קדימה, תרמיל ובו ספר תפילות, גם

לעומר אדם אמנם נשבר לו להקליט "עוד שיר בנאלי", אבל מה שיצא לו זה ממש עוד שיר בנאלי. כבר כתבתי בביקורת על החדש של דודו אהרון: אני נמצא תחת מתקפה של זמרים שבורי לב מאהבה נכזבת.  מה יום מיומיים? שנאמין למתבכיינים?

מחלקת הלב של הז'אנר הים תיכוני עובדת 24/7. משה פרץ פציינט קבוע. מה קרה? הפעם – פרקה לו את הלב, שדופק על מאתיים קמ"ש. רק שלשום שמעתי את הלב של דודו אהרון פועם ממש באותה מהירות – 200 קמ"ש. זמרי

סמדר רונן שרה בגוף ראשון מפיו של אוהב, כמו היא קוראת את מחשבותיו-תחושותיו. היה באהבתם  משהו נדיר. הוא חשב, שמגיע לה "משהו טוב" בזכות מה  שהיא, אלא שבנדירות הזו – חסר לו משהו אחר – ניצוצות, תשוקה, סערה, אקשן. את מה

אני תחת הפצצה של שירי שברון לב של אוהבים נכזבים בז'אנר המזרחי.  מה פשר הצונאמי של מפחי הנפש ושיר ההתבכיינות? עצוב לו לדודו אהרון, גמרה לו את הדלק של הלב (איזה אוקטן?) אם אין דלק ללב איך הוא על מאתיים,

נראה שהוא היה רוצה למנוע את הגירושים. הרצון הזה מתורגם למשהו מאוד אובססיבי. אנחנו נפרדים אבל "לא תוכלי למחוק אותי, אהיה בכל מקום".  "הצל שלי ילך איתך" (אמאל'ה), "אני אמשיך בתוך ליבך לפעום", מה שלא הכי מסתדר עם אחרית הטקסט

הז'אנר המכונה פופ ישראלי ים תיכוני (ובטעות "מוסיקה מזרחית") מחולק לשניים: שיר שמחה לכפיים ולחתונה ושירי גברים בוכים בלילה על נטישת האישה. עדן חסון בחר לסלסל את שברון הלב של מי שמשתפך מול מי שעשתה לו גם טוב וגם רע.

גם אם יש לרונה קינן מילים קשות על "הזמן הזה", כמהות של תקופה, היא עושה שימוש קליל בשירת ה"לה לה לה" הקולקטיבית כדי לבטא ציניות, כמו כדי לומר, שבסופו של דבר, אין מי שבאמת יקח ברצינות את האמירה על הזמן הזה,

מה רצו להגיד סגיב כהן את טל שגב? שהחיים עוברים, שהחיים יפים, שהשירים ברדיו הכי יפים במזרח התיכון, שהחיים יקרים, שכל המדינה בדרכים? שנעשה כבוד לחיילים? מה עושים כאן החיילים? זה כמעט מזכיר את "והפרחים לצה"ל" של שרהל'ה שרון. השיר

הפחד כאובייקט אבסולוטי דומיננטי שאתה לומד לחיות איתו.  מירי מסיקה מזדהה עד אימוץ לשון זכר ("אני מפחד עלייך") עם הסיטואציה בחבירה לראפר איזי (ארז שרון) כדי לשדר את התובנה משתי נקודת מבט – נשית וגברית,- בין תחושת הדאגה, הבהלה שיוצרת