מה עושה לכם סוף אוגוסט? בלגנים של סוף החופש הגדול? געגועים למשהו טוב? מבחינת מזג האוויר – אין שינוי ואין בשורות. הקיץ בעיצומו. מזי כהן חשה בכל זאת משהו לקראת. משהו שעומד להגיע. לכאורה, דברים שגרתיים: ביכורי רימונים, הקידוש על
'האם נדבר?' נפתח באפקטים רועשים (distorted) של גיטרה לפני שסם פנדר מתנפל על הטקסט שאומר שהם "הלכו רחוק מדי." הבחור טרם הוציא את אלבום הבכורה ( ‘Hypersonic Missiles’ – בחודש הבא) וכבר בפרס המבקרים בבריטניה – Critics Choice Award בטקס ה- Brit האחרון. השיר מתמקד
האם אתה יכול לדרוש ממי שאיתך לראות דברים מהזווית שלך ולגרום לו לא להיות כלוא בזווית שבה הוא מתבונן בהם? ענת מושקובסקי נוגעת בשאלה, גם מנסה לתת תשובה. סוביקטיביות היא התבוננות מזווית ראייה מסוימת, אישית, שאינה מתבססת רק על העובדות אלא על מחשבות, רגשות ותחושות הקשורות לסובייקט, לפרט. גם אם אתה מנסה
"מכרת לי שלמות מזויפת, זה לא היה זול בכלל. האחריות פגה ואינני יודע למי להתקשר. אלוהים יודע שהמשכתי לנסות להלבין את כל האפור/ אבל כשאמרת לי שאת אוהבת אותי, אני פשוט לא ידעתי מה לומר". אחרי Ordinary Love, מוריד אדם קנת הילוך,
נדב עדר שם עצמו על ספת הפסיכולוג האישית, מתחקר תת מודע כדי לצייד את המאזין במודע. משוטט בתוך מחשבותיו, חופר בתוך עצמו, מאוד מודע לעצמו, להרגלים, לחולשות, ציני, ביקורתי, חושף את מה שבנאדם מעדיף להסתיר גם כשהוא מתעמת עם עצמו. זהו
שני מיינסטרימיסטים מיומנים ממשיכים קשר מאז "מכתב לאחי". תן לקובי אפללו פופ מלודי שזורם באפיק נוח, והוא יהפוך אותו לזרימה קולחת יותר, מגעת ונוגעת. אכן: טובים השניים להשגת המטרה – התקבעות בפלייליסט הבטוח. כשאפללו שר – זה הוא ולא אחר.
ה"מקסימום נשכח" הוא המשפט הכי מענין בשיר האהבה המאוד סנטימנטלי ששר שי גבסו. איך אפשר לשכוח אהבה, אחרי המילים היפות, אחרי המטאפוריקה המאומצת, אחרי ההבטחות הנואשות? המאהב לוקח מקדם הבטחה אישי. אהבה שכותבת שירים, יהלומים לבנים שמכסים צוואר, גבהים שלא ראה, אבל
אצלנו יש מי שחושבים עוד במונחים מיושנים של צרפתית כשפה סקסית. למה לומר "ערב טוב" כשאפשר Bonsoir. עדן בן זקן מצטרפת לכותבים במניפולציה הצרפתית: כמה מילים (בצרפתית) עשויות לשדרג עוד שיר חתונה תואם האווירה באזור בו אנו חיים. יש פריז בשיר. פורמדבלה,
סנגיט סגל, נגן ההקשה, המלחין, ממשיך לסובב גלובוס במסע הקוסמופוליטי שלו. אחרי Child Of War בשפת המנדיגו, הוא מגיע לשפת הדִּיוֹלָה (או ג'ולה) המערב אפריקנית עם "מה מאמוסו" (סבתא שלי) בשירתה של קדי קוליבאלי, ששרה "סבתא אמרה לי שיהיה לי טוב". הוא
שיר אהבה שהוא וידוי, שהוא קינה, שהוא דרמה. למה צרפתית? כי צרפתית היא שפת אימו? שפת האהבה? ה"מון-אמור" יכול בקלות להפוך קיטש. אצל גבריאל הוא נשמע שנסון סוער שיש בו להט "ספרדי", ספוקן וורד, ומשהו שנשמע ניו-סקול היפ הופ. הדובר עושה שימוש
מה לסאבלימניל ולקאראג'יטו, ביטוי דרום אמריקני? סאבלימינל חושב מסחרית. קרוס קלטשר הולך טוב. אזורי הדאנס הלטיני, והעיקר שיהיה שמח. Let's Mars ההרכב האלקטרוני ישדרג את השמח. העיבוד יוסיף שכבות נשיפה חיוניות. שיר על יצרים ("גוף אומר כן") והתגברות עליהם ("הראש
אתה יכול להיות ציני למשפט כמו "אין דבר יותר חשוב מאהבה" ולשאול את מאור גרידיש: מה אתה אומר?! אין לך משהו מקורי יותר להגיד. מצד שני: מתוך מצוקת הבדידות אפשר לקבל גם משפטים שחוקים, שאומרים בשיחת חולין יומיומית. כשארקדי דוכין מצטרף,
הריגושים שבתאהבות. הספונטניות, הסיכון, הדופק המואץ. מהזווית של אניה בוקשטיין: זה בא וחולף. "כי הכרתי כבר את הדרך/ בסופה אני אהיה שוב אבודה". הריגוש הגדול יסתיים באנטיקליימקס. המנגינה הקצב מעלים על קו דאנס המנסה לייצר דרמה סוערת. בוקשטיין רוצה להעביר את
אלון אולארצ'יק רוצה להזכיר לנו שכולנו פליטים. לשם כך הוא חוזר לסיפורי התנ"ך, כי עוד משחר ההסטוריה הפליטות היא חלק מחיינו. תלמידים, יש למישהו שאלה? המורה אולארצי'ק יענה. הוא יספר על אברהם אבינו וגם על יעקב. התנ"ך תמיד רלוונטי. תזכורת:
זרם תודעה עולה על מסלול דאנס האוז אלקטרוני-צ'ילאאוט. יונתן רוכמן, מפיק וטכנאי סאונד, נותן דרור לשלל רעיונותיו הלא שגרתיים. העולם מתואר על פי תפיסתו הסובייקטיבית בעניינים של זמן במרחב האורבני. המוסיקה ממקדת את הרעיונות על רחבת הקלאב, בתמהיל דאנס אלקטרוני. המורכבות מגובה
הלב הגמור, הגוף הכואב, הטירוף. אז מה הסיפור של כרקוקלי? מה המוטיבציה שלהן בשירים? לא בטוח שגיבשו אוריינטציה כלשהי. עוד שיר על יחסים. מה שמניע אותן – הוא הרצון להיות כוכבות בזכות הרמוניה קולית משכנעת והפקה עכשווית מלוטשת. הן שרות
היא מוכנה למה שיבוא, להירגע, ללכת לאיבוד, מוכנה לגשם, לכאב שיערער אותה. גילי פורטל מודעת לעצמה, למרכיבי הנפש, והשיר הוא שיר של נפש ערה , שקיימת בצלילים לעומקם. המוסיקה נעה בחלל ריק שנשמע מנותק ומבודד. הטון העגמומי מייצר שירת כאב אמיתית.
"כל אחד רוצה להיות זמר", שרו בזמנם אריק איינשטיין ושלום חנוך. לפי כמויות הסינגלים שיוצאים אצלנו – ממש כך. לא לכולם זה מתאים. נחמיר ונאמר – לרובם לא. פרידן (יואב פרידנזון) רוצה להיות זמר, לפי הסינגל הזה – הייתי מחזיר
אז מה הבעיה שלו, ש"אין לו מילים" להגיד לה והוא בוחר לשיר. שהוא מדוכא ("נמאס לי מעצמי") נטשה אותו? מתעלמת? ולמה היא בוכה? מה עושים? האם קניית שמלה בזארה "תסגור לו פינה" ביחסים איתה? ומה מתכוון ב"בואי נאהב קצת" –
אמנים צריכים ללכת לפוליטיקה, אולי להקים מפלגה. רובם אפילו לא כותבים שירים על המצב. האסקפיזם חוגג. שירי חתונה – מוצר עובר לסוחר. עצימת עיניים טובה לפרנסה. אבל גם שירים "פוליטיים" כנראה לא ישנו. בתוך עמנו אנו יושבים. רמי קלינשטיין מנסה
רועי רבינוביץ' מנסה דרך עצמאית מחוץ ל"הקולקטיב". שיר פשוט על יחסים בסימן שאלה. מה הוא רוצה? למרות מודעות לכך ששום דבר לא באמת נמשך לנצח, הוא מעדיף שהיא תירגע ולא תהפוך את העניין ביניהם לקשה יותר. הביט האלקטרוני בפתיח מהווה
הפואטיקה של המוסיקה. שנים שלט שמעתי מוסיקה של יאיר זיו. מוסיקאים מוכשרים רבים נעלמו לי משך השנים. החזרה שלו היא כמו "חלון אל שמש חמה", ייחודית ומיוחדת. האלקטרוניקה והקול הגבוב משיבים רוח חיים בטקסט הקצר והפשוט. האיטיות הקצבית מוליכה למסע
מה בא לה? לימונדה? משקה נחמד לקיץ. גם השיר הזה – חמדמד וחלול לימי החום שלפני פתיחת שנת הלימודים ופסטיבלי הילדים. אנחנו בבית החרושת ליצור ילדות כוכבות. פונים ליצרנים המיומנים כדי שיוציאו מהמגירה שלהם חרוז טימטום כמו "חם בא לי
חיבורים לצורך להיטים – שם המשחק. ההרכב היפני End Of The World (ביפן הם Sekai No Owri) המצליח חבר להרכב הדאנס הבריטי Clean Bandit בעקבות סיבוב ההופעות המשותף שלהם בארה"ב ולאחר שההרכב הבריטי פתח את הופעותיהם ביפן. Lost אכן נותן תוצאה של
הבחורות מטורללות, מזוכיסטיות ושטניות. הגברים רגישים, כואבים ומסכנים. היא צריכה כאב, אבל משחקת לו בלב, מסובבת לבבות. השירים האלה יוצאים כמכתבים מהסובל שהוא רגיש מאוד, אבל לא הכי יפה ולא הכי לוחם. אלא מה. כל כך שבלוני. דניאל ברזילאי ("הכוכב הבא
סרנדה מול חלון, ירח רומנטי, חתולי רחוב מייללים. מה זו הרומנטיקה הזו ב-2019?! אפשר לקבל את "אנשי הרוח" כמשב קליל ונחמד מן העבר, אפשר כאנכרוניזם מוחלט. יש כאן חיוך, יש כאן איזושהי התרפקות רומנטית, אבל בגדול – שיר קטן, ללא
מות אהובה לאוהבת – טראומה בלתי ניתנת לתיאור במילים. מצד שני המילים והצלילים הם העדות האמוציונאלית הכי חיה למוות. אביב טרנר מנסה לגעת בחסר, לדייק בתחושות. הרבה אוויר, מעט בגוף, להתעורר בעולם אחר, תמונות רצות בפנים. קו מוסיקלי נוגה כמעט
מול מה מגלים את היופי הפשוט הזה? החיים הלוחצים? מאבקים? ניכור גואה? יש בשיר שורה אחת שאומרת משהו: "חוזר הביתה לשכונה מקפל את הדגלים נרגע". דגלים יכולים להיות קונוטציה למאבק פוליטי ועד מחאה. לא בטוח שלכך התכוונו חמי רודנר ויאיר הררי
בואו נחזיר את המושג "מיסחור" בלי להרגיש מיושן או קלישאתי. מתאים לי למוסיקה שנוצרת נכון לעכשיו. לא כל כך מעניין אותי של איזו חברת אופנה החסות, אבל השיר הזה הוא בפירוש התמסחרות בכל מובן המילה. אצלנו הראשים המנהלים זמרות וזמרים
כנראה ש-38 המעלות עשו משהו לא טוב לזמר. הטקסט נשמע בליל מילים היסטרי על פס הקול האלקטרו פאנקי, שאם אין לך אותו (את המילים) ביד – אין סיכוי שתבין מה רוצה נדב גדג' מחייך. טוב שההיסטריה הזו נקטעת בבית מלודי המוגש
